זה היה אתמול, או בעצם לפני שבוע, או אולי לפני חודש, אני לא באמת זוכר. אני זוכר שקראתי לאבא: "אבא בוא הנה. אל תיתן להם להפריד אותנו." כשדמעות נצצו בעיניי, ואז הוא נעלם, בין כל האנשים, מובל בידיי מפלצות למי יודע לאן. אז, בעודי נגרר על ידיי המפלצות ראיתי חייל בא לקראתנו וצעקתי: "כאן, בוא לפה!" ואז נשמע קול שריקה, החייל קפא, ואז התרסק לאדמה, מת. התחלתי לצרוח "אור! אור, איפה אתה?!" והדמעות לא הפסיקו לזלוג. חשבתי שאני משתגע ואז שמעתי את קולו של אחי: "יגל אני פה". גררו את שנינו משם ואז… אני לא זוכר מה קרה.
כשהתעוררתי ונזכרתי מה קרה, עצמתי את עיניי בכדי שכאשר אפקח אותם אהיה בבית, במיטה שלי, אבל זה לא קרה. תבינו, באותו רגע, כל מה שחשבתי עליו היה אמא שלי, למרות שידעתי שהיא בטוחה. הייתי לחוץ, ומידי פעם היו לי התקפי חרדה, אך למזלי שמו אותי ואת אור ביחד. זרקו אותנו בבית ספר נטוש ומאוד מסריח (כן, את זה אני זוכר, את הריח המסריח שהיה שם אני זוכר טוב מאוד).
אחד הסיפורים שאני זוכר במיוחד קרה בלילה אחד. קמתי כשהיה חושך בחוץ ושמתי לב שכולם (שאר החטופים) שרועים על הרצפה ואין אף מפלצת פלסטינית ששומרת עלינו. קמתי בשקט, רועד כולי, ויצאתי לבחוץ. הדלת הייתה פתוחה וראיתי למול עיניי אוצר, ראיתי אוכל. הייתה שם כיכר לחם, ואני לקחתי משם שתי פרוסות בכדי שלא ייראה חשוד, ומיהרתי בחזרה לחדר. תחבתי את הפרוסות לחולצה ועשיתי את עצמי ישן (מסומם). החלו להיכנס אנשים לחדר, הדופק שלי עלה. עצמתי עיניים כדי להירגע, ופשוט נרדמתי. "יגל אתה בסדר?", שמעתי קול. "יגל, קום כבר!" הקול דחק בי, ואני קמתי. זה היה אור. "אור, אני רוצה לחזור הביתה!", יבבתי, "אוי, בוא הנה", הוא אמר, וחיבק אותי ולרגע הרגשתי תחושה של בית, "אל תשאיר אותי לבד פה", אמרתי לו. "אל תדאג", הוא אמר לי, "הכל יהיה בסדר" ואני ניסיתי להאמין לו בכל ליבי. לאחר מכן אני, אור ועוד שני אנשים שאני לא מכיר התחלקנו יחד בפרוסות הלחם שמצאתי. הייתי גאה בעצמי כשראיתי אותם אוכלים.
שמעתי על המושג 'דיכאון' הרבה פעמים, הוא הכה בי ברגעים הכי קשים, כשסימנו וצרבו אותי ואת אחי זה כאב. וכשבכל פעם הם אמרו, המפלצות, שהמדינה רוצה להפקיר אותנו או שהולכים לשחרר אותנו, אבל זה לא היה נכון, וזה היה לי קשה, ומתישהו, הלבד והעצב והדיכאון פשוט הכניעו אותי.
ואז הם נתנו לי תאריך שאני חוזר בו הביתה, ולא, לא חזרתי הביתה, הייתי רק הבובה על חוט שלהם אל מול המצלמה וגם אחר כך לא חזרתי הביתה.
אחי ואני, בזמן שהיינו ערים (לא מסוממים), ניסינו להעביר את הזמן בכל מיני דרכים. "יש לי רעיון", אמר אחי, ואני הבטתי בו. "בוא נשחק משחק". ואני כל כך כעסתי עליו והתחלתי לצרוח: "אור! אנחנו חטופים! מה משחק עכשיו?!". אחד מהמפלצות שהשגיחו עלינו צרח עליי וסטר לי על לחיי ודמעות החלו לזלוג מעיניי. "תעזוב אותו!" צעק אור על השומר, וגם הוא זכה לסטירה ונזיפה. אחר כך שרר שקט בחדר במשך עשר דקות תמימות. "בוא נשחק את המשחק", שמעתי את עצמי אומר בביטחון ובשקט, ומאז אנחנו משחקים כל יום, לרוב במשחקים שאנחנו המצאנו, כמו לדוגמה: "מי הקוף, מוסבלנדר, קוסינוס ועוד משחקים שאינני זוכר ברגע זה.
אני זוכר איזה יום אחד שנכנסו שלושה מהחוטפים לחדר וגררו משם ילדה. לאף אחד מאיתנו, שאר החטופים לא היה את הכוח והאומץ לקום או להגיד משהו ופחדתי שאחריה יגיע תורי. כשגררו אותה הם החלו לדבר, ואז החלו מכות, ואחד מהם נהרג, שרוע על הרצפה כשדם זורם מכף ידו. "תיזהרו", אמר אחד מהחמאס במבטא כבד ולא ברור, היו לו דמעות בעיניים והוא והחייל השני שהיה איתו אמר: "سوف نتذكره". אני הבנתי מילה אחת: "נזכור", ומחשבה אחת עלתה בראשי: "מפלצות שאוכלות מפלצות", ואז הילדה נעלמה ושרר שקט.
הרגע שאני זוכר יותר מכולם היה בעצם חלום. אתם בטח חושבים לעצמכם שחלמתי על איחוד עם אבי או אולי חופש, אבל לא. בואו ואספר לכם על חלומי. ראיתי דרך ארוכה ללא סוף וצעדתי בה בלי לעצור, ואז, התנגשתי בילד השנוא עליי. "היי! תיזהר!", הוא אמר ואני בהיתי בו בהלם שהוא עומד שם, "אתה רוצה סלפי או משהו?" הוא כבר התעצבן, ומה שהוסיף לכך היה החיבוק שנתתי לו, הוא הדף אותי מיד ומבט מודאג על פניו. "אחי, הכל טוב, אתה בסדר?" ואני חייכתי ואמרתי, "תודה". ואז, הוא נעלם ואני נשארתי עם הדרך שלא נגמרת לעולם. עכשיו אתם בטח שואלים למה אמרתי לו "תודה", אז זה בגלל שהחלום הזה ניתק אותי לכמה שעות מן המציאות וזה כל מה שהייתי צריך בשביל לשרוד עוד יום אחד בגיהינום הזה.
לא רציתי למות. אף פעם בחיי לא חשבתי על זה, ופתאום לא רק שחשבתי על זה, אלא גם חשבתי על דרכים. הייתי אבוד. היו רגעים שרציתי שזה ייגמר אבל פחדתי, ידעתי שאני לא אסלח לעצמי וגם המשפחה שלי לא. אני לא יודע אם אחזור, אני לא יודע אם אי פעם אראה את אבי שוב ואני אינני יודע אם זה הסוף. אבל לכל דבר יש סוף, השאלה היא רק מתי הוא, ולא לא רציתי את הסוף עכשיו, לא רציתי אותו בכלל, ואם כן, אני מקווה שהוא יהיה סוף טוב.
תגובה אחת
ואוו אילה מקסיםםם!!!!!!!!