שלום שמי הוא טום רובינסון ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי.

נתחיל בכך שהייתי בן 4 קמתי לעוד בוקר רגיל בכפר באפריקה אימי יצאה לשאוב מים מהבאר ואבי יצא לכרות עצים. אמא שלי היא דמות להערצה אישה טובה עם לב ענק בחיים לא שומרת טינה לאף אחד, אבי היה טיפוס קצת יותר קשוח הוא היה בנאדם טוב אך לא הראה רגש יותר מידי. בצהריי היום אימי לקחה אותי לאוהל שלנו ואמרה לי שאנחנו עומדים לעבור לעירייה בשם מייקום, לא הבנתי מה רע לנו באפריקה ולמה אנחנו צריכים לעבור, אימי אמרה שזה מקום טוב ושיהיה לנו טוב שם ושלא צריך לדאוג.

לאחר כמה חודשים הגיעה היום שאנחנו צריכים לעזוב את הכפר ארזנו את כל חפצנו שנכנסו לנו בשתי מזוודות, הסתכלתי במבט אחרון לכפר שכל כך אהבתי כי ידעתי בליבי שכנראה לא אחזור לכאן עוד..

לאחר שבועות של נסיעה הגענו לעייריה הכל היה נראה כל כך שונה ומתקדם ממה שיש באפריקה אך היה כל כך מוזר כי ראינו אנשים שצבע עורם חיוור ולבן, ברגע שנכנסנו למייקום עברו כמה אנשים ולא התייחסו אלינו, הסתכלו עלינו במבט מתנשא  ביותר כאילו אנחנו חייזרים מכוערים, אחד מהאנשים שם עבר לידנו וירק לכיוננו ואמר כושים מסריחים, שאלתי את אימי למה הוא מתכוון והיא אמרה לי שיש בני אדם שמקנאים בעולם. שאלתי את אימי למה הם מקנאים בנו? היא ענתה לי שאנשים החוורים הם מקנאים בנו כי עורם חיוור ולבן ושלנו לא חיוור וצבע עורנו יפה, ריחמתי עליהם זה לא אשמתם שהם חיוורים..

הגענו לשכונה שלנו, השכונה הייתה השכונה הכי מודחת במייקום נכנסו לבית ולא האמנתי למראה הוא היה מאוד גדול לעומת איפה שגרנו בכפר היה לי חדר משלי! בחיים לא תיארתי לעצמי דבר כזה. לאחר כמה ימים החלו להגיע כל השכנים לבית שלנו ולברך את פנינו צבע עורם היה כמו שלנו שאלתי את אימי למה האנשים החוורים לא באים גם לבקר אותנו לפני שאימי הספיקה לענות אחד השכנים אמר שזה בגלל שאנחנו כושים ולבנים לא מתקרבים אלינו, הבנתי שזה בגלל שהם מקנאים בנו..

לאחר כמה חודשים חגגתי את יום הולדתי   ה-5 הוריי הביאו לי עוגה קטנה עם נר אחד נשפתי בנר כשהבעתי משאלה מכל ליבי, הוריי הביאו לי גם בובת ארנב שאימי תפרה ומטבע כל כך התרגשתי! ביקשתי מהורי אם אפשר לצאת לשחק עם הארנב והם הנהנו בהסכמה. יצאתי לשחק בחוץ וראיתי נערה חיוורת לא התייחסתי אליה כי לא רציתי שהיא תקנא בי אבל היא נגשה אליי ואמרה לי שלום, החזרתי לה בשלום והיא שאלה אותי איך קוראים לי עניתי לה טום היא אמרה נעים מאוד טום אני מודי, אתה חדש פה נכון ? עניתי לה שכן ושאם היא יכול ללכת כי אני לא רוצה שהיא תקנא, היא ענתה לי לקנא? ממה יש לי לקנא? עניתי לה בגלל צבע עורי היא אמרה שהיא ממש לא מקנא ושכל אחד וצבע עורו ושאין באמת הבדל כי כולנו בני אדם..

כשמלאו לי עשר שנים הוריי אמרו לי שאני צריך להתחיל לצאת לעבוד הם סידרו לי עבודה אצל אדון דולפוס ריימונד במנפטה (מכונת כותנה) אדון דולפוס היה אדם לבן הנשוי לאישה שחורה זה היה לי מאוד מוזר שאישה שחורה תסכים להתחתן עם בנאדם חיוור.. יום אחד בעבודה אצל אדון דולפוס קרה דבר נורא ידי השמאלית נתפסה במנפטה דיממתי למוות המכונה כרעה את כל שרירי ועצמותי אדון דולפוס ואשתו לקחו אותי לרופא והזעיקו את הוריי לבוא לאחר כמה שעות הרופא אמר להוריי שכנראה שביד שמאל אהיה נכה.

לאחר כמה שנים שכבר גדלתי עברתי ליד בית משפחת יואל בחזרה מהעבודה, הבת של בוב יואל מאלייה ישבה בחוץ ושאלה אותי אם אני יכול לעזור לה במשהו נכנסתי לביתה עליתי על כיסא כדי לעזור לה להוריד משהו מלמעלה והיא החלה לחבק אותי ולתפוס אותי מאוד נבהלתי ואמרתי לה שתתרחק ניסתי לדחוף אותה בוב יואל ראה זאת מהחלון והחל לצרוח על מאלייה ואני התחלתי לברוח, רצתי מהר הביתה ופחדתי מאוד, לאחר כמה שעות הגיעו שוטרים לביתי הם טענו שאני מאושם באונס, אישתי לא האמינה למשמע אוזניה נסיתי להסביר לה אבל השוטרים לקחו אותי בכח לתחנת המשטרה ואז הבנתי שחיי לא יהיו יותר אותו הדבר.

אשתי הגיע לתחנת המשטרה והסברתי לה כל מה שקרה אמרתי לה שהיא חייבת לדאוג לילדים שלנו ולשמור עליהם מכל משמר היא אמרה לי בעניים דומעות שאני אצא מזה אך שנינו ידענו שזה לא המצב..

יום המשפט הגיע וחששתי מכל אטיקוס אמר לי לא לדאוג ושאנחנו חייבים להילחם על זה גם אם לא נזכה העיקר שנדע שעשינו את הכל במשפט נאמרו כל כך הרבה דברים קשים ודמעות עלו בעיניי לא האמנתי שאני במצב הזה. המושבעים החליטו שאני מורשע ובשנייה שהבנתי את זה הרגשתי שחיי מתמוטטים, לקחו אותי לתא שלי והתחלתי לבכות רציתי להבין איפה אלוהים שאימי אמרה שהוא תמיד שומר עליי, כעס על אלוהים עלה בי הרגשתי שהוא בוגד בי הרגשתי שאכזבתי את כולם את אשתי את ילדי את אבי ובעיקר את אימי הבנתי שאני סתם הורס להם את החיים ושהם לא צריכים אותי כי רק דברים רעים יצאו ממני החלטתי שאני בורח ולא נשאר כי אם אני אשאר יום יום אסבול מבפנים וארגיש כאילו אני מת בייסורים, התחלתי לרוץ ולברוח השוטר צעק תעצור מיד! אם לא אני יורה! לא הקשבתי, חשבתי על כל מה שעברתי בחיים על כל האנשים שפגשתי ובעיקר על אימי נזכרתי איך ביום הולדתי ה-5 ביקשתי שאהיה כמו אימי והיום הבנתי שאכזבתי אותה ושאני בחיים לא אהיה כמוה צעקתי בקול אני מצטער אמא, סליחה שאכזבתי אותך, אני אוהב אותך! השוטר ירה וזה היה משפטי האחרון בחיים..

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן