דניאל / טליה דון יחיא

פרק 1:

ההודעה האחרונה שהוא כתב לי הייתה: 'אני נכנס, אוהב אותך' רציתי לענות לו, אבל הוא לא היה מחובר. הייתי מתפללת עליו כל יום, הלכתי לשיעורי תורה ובליבי כיוונתי להצלחתו ולשובו הביתה לשלום. הכנתי אוכל לפלוגה שלו, בתקווה שהוא אוכל איתם ויודע בירכתי מוחו שהאוכל מעשה ידיי. הייתי הולכת לקשירת ציציות, בתקווה שילבש אחת מאלה שקשרתי. הייתי חוצה בשבילו הרים וגבעות, בשביל דניאל. ארוסי. עבר חודש, עברו חודשיים, ודניאל לא כתב ולא חזר הביתה. ידעתי שהוא בסדר, שעוד חודש, עוד חודשיים, הוא ידפוק בדלת, חבר שלו מאחוריו, מחזיק מצלמה דלוקה, מנציח את הרגע בסרטון מרגש, בתמונה יפה, שלי ושל דניאל מתחבקים ובוכים, בדמיוני אני רואה אותי בוכה ואת דניאל מלטף את ראשי באהבה ואומר: "רינה, הכל בסדר, אני פה, איתך." המשכתי להתפלל, עברתי לחצאית עוברת ברך ואת המכנסיים שרפתי, הכל בשביל דניאל. מחקתי טיק טוק ורשתות חברתיות מזיקות, הפרדתי כיורים, חיכיתי בין בשר לחלב, ואמרתי תהילים, עד שיום אחד מישהו דפק בדלת. זה הוא, דניאל, הוא מנסה להפתיע אותי. רצתי לדלת הכניסה בנעלי בית ורדרדות ופתחתי את הדלת במהירות. מולי עמד חייל, פניו מושפלות לרצפה בצער. זה לא דניאל. "אני כל כך מצטער, דניאל נפל, הודענו למשפחה והם אמרו להודיע גם לך." אמר החייל והישיר מבט עצוב לעיניי. בהיתי בו לכמה רגעים, דמעות מילאו את עיניי, טרקתי את הדלת וקרסתי על ברכיי, דמעות החלו לזלוג על לחיי בשטף. הייתי ככה כמה שעות, באותה תנוחה, כל דמעה יותר גדולה מהאחרת, מלאת צער יותר מקודמתה. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, לא הרמתי את ראשי, יד מנחמת הונחה על כתפי, זיהיתי את היד הגדולה, המחוספסת, בתור היד של רואי, אחי הגדול. רואי החזק, דמות הערצתי, תמיד דואג לי, חושב עליי. גם עכשיו, ברגע הקשה בחיי, חודש לפני החתונה שלי. הוא הלך למטבח, מילא כוס במים והגיש לי אותה, לא נגעתי בה, הייתי מרוסקת. "מחר הלוויה." אמר. הנהנתי. "כדאי שתלכי לישון." אמר ועזר לי לקום מהרצפה הנוקשה. שכבתי במיטה ובהיתי בחלל האוויר בזמן שרואי פרש מעליי שמיכה עבה, הוא נשק לראשי, כיבה את האור ויצא מהחדר, משאיר אותי לבד בחושך.

פרק 2:

הלוויה לא הייתה יפה ועוצמתית כמו שרואים בטלוויזיה, העיניים של כולנו היו אדומות ונפוחות מבכי, האפים היו רטובים מנזלת והשיער היה פרוע ומלא קשרים. נתנו לי להספיד, לא הכנתי משהו לומר, חשבתי שבזמן אמת אחשוב על משהו.

רוב ההספד מיררתי בבכי ולאט לאט המילים החלו לצאת בשטף מפי. "דניאל אהובי, ארוסי, איך נפלת? גיבור שלי, איך זה קרה? אתה במקום טוב עכשיו ואותי השארת פה, למה לא קראת לי להצטרף אליך? החיים שלי לא שווים בלעדיך, אתה אושרי, כל עולמי, מי אני בלעדיך? איך יכולת לעזוב אותי? אני לא אשכח אותך, לעולם לא אשכח אותך, אתה ארוסי הנצחי, לא אמשיך בנתיב החיים בלעדיך, אני מתנחמת בזה שעזבת את העולם הנורא הזה ועברת לעולם אחר, עולם ללא פחד וכאב, שלום אהובי, אני מייחלת שמתישהו, ביום מין הימים, נשוב ונתאחד." אמרתי ויצאתי מאולם ההספדים, רואי עטף אותי בחיבוק ואחריו אבא ואמא ניגשו אליי, עטפו אותי מכל הצדדים ונשקו לראשי. הרגשתי שנגמרו לי הדמעות, עייפתי לבכות. הגעתי הביתה, תשושה, עם לב מרוסק. פתחתי את החלון וצעקתי לנקודה רנדומלית בשמים. "אבל התפללתי! התחזקתי! היינו מאורסים! אז למה? למה נתת לי אותו אם התכוונת לקחת אותו ממני שנה אחר כך?! בשביל מה?" טרקתי את החלון, הסטתי את הווילון והתיישבתי על הרצפה, גבי שעון על הקיר וגופי רועד מבכי וזעם.

הימים הפכו לשבועות, השבועות הפכו לחודשים ואני שקעתי יותר ויותר בדיכאון, לא יצאתי מהבית, הפסקתי להתנדב ולהתפלל, הייתי שקועה כל כולי באובדן, הרגשתי שגופי הפך לקליפה ריקה, הנשמה שלי אבדה כשדניאל הלך. רציתי למות, האם זה יעזור לי? אני לא יודעת. האם זה יקל את תחושת האובדן? כן, בוודאות כן. תמונה של רואי מחבק אותי בלוויה עלתה במוחי, חום ואהבה פרצו ממנה. המוות שלי יגמור אותו. ומה עם הוריי? הם יתרסקו אם אמות. לא, מוות זה לא הפתרון. אז מה כן? דלת הכניסה נפתחה ואמא נכנסה, קוטעת את מחשבותיי. "אהובה שלי, אכלת היום משהו?" שאלה אמא ברוך. נענעתי בראשי לשלילה. "אני אכין לך, רציתי לדבר איתך על משהו, פנויה?" משכתי בכתפיי. "אני ואבא חשבנו, וגם רואי הסכים איתנו שלא תזיק לך חֶבְרה, אז חשבנו… שאולי תתחילי לצאת שוב?" שאלה אמא בזהירות. "אמא, המוות של דניאל עדיין טרי בשבילי, זה לא מתאים." "יפה שלי, הפצע צריך להחלים, נכון, אבל מה אם התרופה שלך היא גבר חדש בחייך? תתני צ'אנס, אל תפסלי." "אמא, אני לא מתכוונת להמשיך, הבטחתי את זה לדניאל, אני לא רוצה להמשיך בחיים שלי אם הוא לא חלק מהם." "אהובה, את חושבת שדניאל היה רוצה שתישארי בדיכאון? שלא תמשיכי בחייך? אני חושבת שלא. הוא אהב אותך, הוא היה רוצה את ההכי טוב בשבילך, וזה לא לשקוע בדיכאון בבית." ידעתי שזה נכון, דניאל היה רוצה שאהיה שמחה, שאמשיך בחיי, הוא לא היה רוצה שאשקע בעצב תמידי לאחר מותו. לא רציתי להמשיך לדבר על דניאל, אז אמרתי שאחשוב על זה. ראיתי את זוויות פיה של אמא מתרוממות מעט מאושר.

לאחר שבועיים אמא נכנסה לדירתי במהירות, פניה קורנות מאושר, ביד אחת היא אוחזת בתיק איפור גדול ובשניה מסלסל שיער. "בשביל מה זה?" שאלתי בחשש. "יש לך היום פגישה." אמרה אמא ודחפה אותי לכיוון הכיסא הקרוב. "מה? עם מי?" שאלתי בזמן שאמא חיברה את מסלסל השיער לחשמל וסידרה את מברשות האיפור על השולחן. "שותף של רואי לעבודה, בן עשרים וארבע מחיפה." אמרה אמא והחלה לסלסל את שערי. "איפה הפגישה תיהיה?" "בבית קפה באזור, הוא אמר שיבוא לאסוף אותך." "איך קוראים לו?" "ליאור, אם אני לא טועה."

כעבור שעה כבר הייתי מאופרת ומסורקת, אמא משכה אותי במפרק כף ידי אל חדרי ופתחה את הארון בחיפוש אחר הבגד המתאים. "זאת." אמרה אמא והוציאה שמלה בצבע כחול רויאל עם שרוולים נפוחים מעט, פתח וי קטן וסרט בצבע תואם לצבע השמלה לקשירה מלפנים. השמלה נראתה לי מוגזמת מדי בשביל פגישה ראשונה אבל לא היה לי כוח להתווכח עם אמא.

"וואו." אמרה אמא כשיצאתי מחדרי לבושה בשמלה. הטלפון צלצל, אמא רצה להרים. "הוא למטה." אמרה.

פרק 3:

קשה לי לחשוב על זה, אבל הפגישה עם ליאור עודדה אותי, הוא מצחיק, טוב לב ונדיב, קבענו להיפגש בשבוע הבא, הייתה חסרה לי חֶבְרה, אמא צדקה, זה עושה לי טוב. אולי בסוף זה יתגלה כזיווג משמים? ליבי התכווץ. יכול להיות שאני מתחילה לשכוח את דניאל? לא, זה לא יקרה, אני לעולם לא אתן לזה לקרות.

עבר חודש וחצי ואני וליאור הספקנו להיפגש כבר כמה פעמים. הוא גורם לי אושר, כיף לי איתו, אני מקווה שזה הדדי.

ליאור התקשר ושאל אם אני רוצה ללכת איתו למסיבה של חבר טוב שלו, הסכמתי, הוא אמר שיבוא לאסוף אותי בארבע וחצי, אמרתי שאחכה לו וגמרנו את השיחה. הלכתי לחדרי להתארגן. בחרתי בשמלה בצבע סגול לילך עם פרחים לבנים קטנים, צבעתי את לחיי בקצת סומק, שמתי צללית בצבע ורוד עדין על העפעף ומרחתי גלוס שקוף על השפתיים. נתתי לשערי לגלוש על גבי בגלים זהובים וחיכיתי לליאור שיבוא.

הוא היה נראה נהדר בחליפה שחורה ועניבה בצבע בורדו, שערו הרטוב הדיף ריח קמומיל משכר ועיני התכלת שלו סורקות אותי באהבה, החזרתי לו מבט דומה. העברנו את הנסיעה בשתיקה, כל אחד במחשבותיו, לבסוף הגענו לחוף ים, במרחק הצלחתי להבחין באנשים, הרבה אנשים, עומדים בשתי שורות ארוכות ומחכים למשהו. התקדמנו, מרחוק הצלחתי להבחין בכתובת מטושטשת עולה בלהבות, המשכנו להתקדם, מולי נפרש שטיח לבן שעליו פזורים עלי כותרת ורודים, מלפניי הכתובת החלה לקבל משמעות. קראתי אותה, ואז עוד פעם ועוד פעם. ליאור התקדם על השטיח לכיוון הכתובת, התקדמתי בעקבותיו, הוא כרע לפניי ברך, הוציא מכיס מכנסיו קופסת קטיפה אדומה ופתח אותה. בתוכה, נחה טבעת יהלום מדהימה ביופייה.

הסתכלתי לכיוון האנשים שנעמדו בשתי שורות משני צדדי השטיח, זיהיתי אותם, רואי היה שם, אבא, אמא, דודה רחל, דוד יעקב, סבתא, חברות שלי מהתיכון ועוד אנשים שלא זיהיתי מהמשפחה של ליאור. "רינה, אהובתי, בכמה חודשים הפכת להיות כל עולמי, את האושר שלי, ואיתך אני רוצה להמשיך בחיי, רק איתך. התנשאי לי?" אמר והישיר מבט מלא להט ואהבה לעיניי. דמעות של אושר זלגו על לחיי, הושטתי את ידי לכיוונו של ליאור והוא השחיל את הטבעת על הקמיצה שלי, מחיאות כפיים ושריקות הדהדו באוויר, חיבקתי את ליאור, ראשי מונח על כתפו והוא מלטף את שערי באהבה, נצרתי את הרגע בליבי, הייתי מאושרת, הרגשתי שגם דניאל מאושר בשבילי, שם, למעלה.

אחרי שנה וחצי:

"ויקרא שמו בישראל, דניאל!" נשמע קול המוהל ממרכז האולם. הבטחתי לדניאל שלא אמשיך בנתיב החיים בלעדיו, שהוא ארוסי הנצחי, ולא קיימתי את זה. אני יודעת שהוא שמח בשבילי, למרות שהמשכתי בחיי. המוהל התקדם לכיווני ובידיו דניאל, בני. לקחתי את דניאל וערסלתי אותו בזרועותיי, ליאור הגיע מאחוריי וחיבק אותי. "הוא כל כך דומה לך." לחש ליאור לתוך אוזני. הסתכלתי על דניאל ואז אמרתי, "את הרוגע והיופי שלו הוא קיבל ממך." דמעות של אושר הצטברו בזוויות עיניי. הבזק לבן של מצלמה נלכד בזווית עיני ואחריו הצלמת הגיעה והגישה לי ולליאור תמונה שלנו מחובקים, בעיניי דמעות, ליאור חובק את מותניי, מביט עליי באהבה ובזרועותיי דניאל, בני בכורי.

הסוף