הדרך להווה
מאת: נהרה חיה סנה
הדרך הייתה ארוכה וחשוכה, כבר כמה ימים אנחנו בדרכים, מתפללים לנס, איך הגעתי לכאן?
הכל התחיל באותו יום נורא הילדה הייתה אז בת 3, היא הגיעה לאימה אחרי חיפושים של חיפושית מסויימת, היינו אז רק בני 3, אמא לקחה אותנו, שטפה והלבישה אותנו בבגדי הלילה ואז אמרה: "אל תדאגי, אנחנו יוצאים הלילה" לא הבנתי כלום, ובאותו לילה יצאנו לדרך.
הימים הראשונים היו נוראים, החום ביום, הקור בלילה, הפחד הנוראי שייתפסו אותנו או יותר גרוע שלא נמצא את הדרך. הילדה בקושי הצליחה ללכת אביה סחב אותה ולכן גם אני לא הלכתי.
בשבת הראשונה בדרכים הגיעו שודדים, בנס הצלחנו להתחבא, אך הם מצאו את עברי איש מהעיירה שלנו, שדדו ופצעו אותו. זה טלטל אותנו, אנשים התחילו לבכות ורצו לחזור לביתם, אך הבינו עד כמה זה מסוכן. במוצאי שבת היינו חייבים להמשיך להתקדם.
עברו מאז חודשיים עוד מעט אנחנו מגיעים, אך הדרך לעולם לא תשכח, כל האנשים שנשארו איי שם בדרכים ולעולם ימשיכו לצעוד. גם סבתא עוד צועדת ולעולם תצעד, סבתא שכל כך רצתה לראות את ארץ ישראל, היא לעולם לא תוכל.
עבר שבוע ואנחנו כבר בפאתי ארץ ישראל, כל כך מפחדים שהחלום לא יתגשם למרות שהוא כל כך קרוב.
הלילה היה הלילה האחרון שלנו בארץ נכר ואם זה לא מספיק הלילה אז חגגנו השנה 4. אמא הכינה עוגה יפיפייה מאדמה, דינה, אברהם ויוסף הרימו אותנו, 1, 2, 3, 4 ואחד לשנה הבאה.
התעוררנו ב-4 לפנות בוקר אכלנו קצת עד שפגשנו שליחים מארץ ישראל, הם היו מוזרים, הם היו ממש לבנים. הם העבירו אותנו את הגבול ובשעה 12:30 (לפי השמש) היינו בארץ ישראל. אמא ואבא נפלו ונישקו את האדמה והתחילו לבכות מאושר, דינה, אברהם ויוסף פצחו בריקוד ובשירה ואנחנו פשוט התיישבנו והסתכלנו על הדבר המופלא הזה.
השנים חלפו הילדה גדלה, ונישאה לאדם בשם דוד, נולדו להם ילדים, נכדים ונינים. יום אחד הילדה שבגרה והפכה לאישה נרדמה ולא קמה, הורידו אותי ממנה וטמנו אותה באדמה.
יום אחד נכדה לקח אותי מביתה, חיכתי אצלו כמה שנים ואז הוא העביר אותי לילדתו , ילדה קטנה בת 7, נינה של האישה שענדה אותי, הייתי אז פצוע היא הגנה עליי וטיפלה בי, נתנה לי לנוח. לפני שנתיים לקחה אותי לצורף והוא טיפל בי וחזרתי אליה בריא ושלם. היא הניחה אותי בקופסא ומאותו יום אני מצפה ליום בו אצא בחזרה לאוויר העולם ואראה את העולם החדש, והילדה החדשה אשר עונדת אותי תצא למסעות ותיקח אותי איתה.
