*המכתב האחרון*
אני לא אשכח את היום בו לקחו את אבא.
זה היה ב-1 בספטמבר 1941, אוקראינה.
ישבתי בסלון בביתנו, ברגע שנשמעו הדפיקות בדלת. וכשפתחתי אותה עמד מולי חייל גרמני. הוא ביקש לקרוא לאבא שלי. הוא נראה כועס.
אבא יצא עם החייל. הוא אמר שיחזור בהמשך, ושלוקחים אותו למחנה עבודה. שמחתי. אני בטוחה שאבא יחזור.
עם הזמן הלך המצב שלנו והידרדר- אמא כבר לא עובדת, אין כסף, והאוכל אוזל, אני חוששת, יש הרבה אלימות ברחובות, אבא עדיין לא חזר. הוא אמר שיחזור. אני מאמינה לו.
אחרי כמה שבועות נוספים בבית העבירו אותי את אימי ואת אחי לגטו, גטו ברדיצ’ב.
היה שם מאוד צפוף. לא ברור כלום- אנשים נלקחו בכל יום, שמתי לב שהם לא שבים. פחדתי שיגיעו אלינו, אל המשפחה שלי.
תמיד כשהעליתי את פחדי באזני אמי היא הייתה משיבה: ״אל תדאגי שרה’לה. הכל יהיה בסדר״. אבל אני ידעתי, שהיא לא אומרת את האמת.
באחד הימים היו שוב דפיקות בדלת. אמא זירזה אותי ואת אחי להתחבא, לא הבנתי למה, לא עשיתי שום דבר רע, אבל עשיתי כדברי אמי.
שמעתי קול עמוק, חייל גרמני, אני ידעתי.
אחרי דקות ספורות אמא קראה לנו לרדת ואמרה לנו שהוא הלך.
הצצתי מהחלון ופגשתי בעיניו של אותו החייל שהיה בפתח, ידעתי שעשיתי טעות, זה היה עניין של זמן עד שהוא יחזור.
לא טעיתי. למחרת בערב החייל חזר, ולא לבד- עם שלושה חיילים נוספים. הם אמרו לנו, שאנחנו נלקחים למחנה עבודה ושיוצאים לדרך מייד.
התרגשתי, חשבתי על אבא, על כך שאני אראה אותו אחרי כל כך הרבה זמן. צעדנו בשבילי הגטו אל מחוצה לו. בדרך ראיתי ילד ואמו מרימים את ידיהם אל מול חייל נאצי עם רובה גדול, נבהלתי, נצמדתי לאמי ולאחי הגדול.
ראיתי שאנחנו מתקרבים לשדה גדול, לא הבנתי איפה מחנה העבודה.
לפתע נשמעו מרחוק צרורות של יריות, מהכיוון אליו אנחנו הולכים, ידעתי שזה לא סימן טוב ושעלינו לברוח, אבל מה כבר יכולתי לעשות? ילדה קטנה, אמא תשושה ואח שאין בכוחו להגן אפילו על עצמו. מאחורינו עוד קבוצה של יהודים מהגטו, מול שלושה חיילים נאצים..
האפשרות היחידה הייתה לנסות לברוח לבדי, אבל לא רציתי להשאיר את משפחתי מאחור.
הזמן אוזל ואני רואה את הגיא, שומעת את היריות, הסתכלתי לאימי בעיניים ואמרתי לה בלי קול: ״לברוח?״ היא הנהנה, חזרתי ושאלתי: ״לבדי?״ אימי הנהנה שוב.
אמי התכופפה מעט ולחשה באוזני: ״לכי, מייד, בלי להסס!״ והוסיפה את המשפט האהוב עליה: ״הכל יהיה בסדר״ למרות שידעתי שלא.
ראיתי קבוצה של שיחים ומתחתם הציץ קצה של תעלה, זה היה הסיכוי היחיד שלי. האטתי את צעדיי, ובמבט אחרון בעיניה של אמי ובמבט החם של אחי, נבלעתי אל תוך הקבוצה מאחור. שלושת החיילים היו עסוקים ביהודים העייפים מלפנים, ניצלתי את הסחת הדעת, ורצתי אל השיחים, שמעתי את אחד החיילים צועק: ״הילדה הקטנה, היא ברחה״ ושלח חייל למצוא אותי.
החייל, כמובן, לא מצא אותי, כי אני הייתי חבויה עמוק בתעלה הקטנה מתחת לשיחים.
בדיעבד אני מבינה שאבא שלי לא היה חוזר, כי הוא כבר זמן רב לא כאן.
אני לא יודעת מה לעשות, כבר שעת ערב ואני עדיין בין השיחים רושמת את הפתק הזה, אולי הוא יהיה האחרון, אולי לא.
