זה התחיל כמו כל יום רגיל. קמנו בבוקר, נווה הכין קפה ואני את הכריכים, והלכנו לעבודה. לא חשבנו שזה יהיה היום שבו נהפוך להיות הורים…הרי נשאר לי "לסחוב" לא מעט ימים.
כשהתארגנתי לקראת שיעור חשבון בכיתה א' התכווצתי מכאב פתאומי בבטן. התחילו לי צירים. לא ידעתי מה לעשות עכשיו, איך אני מוצאת מורה מחליפה תוך כמה דקות? התקשרתי לנווה. רותם, שמלמדת בכתה המקבילה אלי, שמה לב שמשהו קורה וניגשה אלי. למזלי, תוך שניה היא הבינה ולקחה על עצמה את הדאגה לכיתה שלי. הכול קרה מהר מידי בשבילי מהרגע שהתחילו לי צירים עד שנווה הגיע ונסענו לבית החולים.
הגענו לבית החולים. נכנסנו ישר למיון יולדות שהיה ממש עמוס. עברו 15 דקות מורטות עצבים ובסופן הגיעה אחות שהכניסה אותי לחדר הלידה וקראה לרופאה מיילדת. התחילה הלידה.
לקראת 21:00, אני לא זוכרת בדיוק את השעה, הלידה הסתיימה. חיכיתי שיביאו אלי את התינוקת שלי, שיניחו אותה עלי, אבל הם לקחו אותה הצידה רחוק ממני. התחיל סביבה בלגן, לא הבנתי מה קורה. נשארתי לבד בחדר הלידה וכולם הלכו איתה. הפחד התחיל להזדחל לכל פינה…
אחרי זמן שנראה לי נצח נכנסה אחות לחדר הלידה, נראה היה שהיא מתאמצת לחייך. היא סייעה לי להתנקות, להחליף בגדים והעבירה אותי למחלקה. שאלתי אותה מה קורה עם התינוקת שלי? לאן לקחו אותה? היא ענתה שהכל יהיה בסדר, והרופאים יבואו לדבר איתי עוד מעט. יותר מהכל רציתי את נווה לידי, אבל גם רציתי לדעת שהוא שומר עליה ונמצא לידה. שהיא לא לבד.
רגע לפני שנרדמתי נווה נכנס. מותש, כאילו חזר משדה קרב. "יהיה בסדר" הוא אמר, "תנוחי הלילה ונדבר מחר". צללתי לתוך השינה.
בבוקר כולם חזרו. בלי הילדה שלי. הרופאים היו רציניים, וחשבתי שאני כבר לעולם לא אזכה לפגוש אותה. הרי היא נולדה מוקדם, ובשנייה שהיא יצאה לעולם היא נלקחה ממני, מהחדר, למקום אחר.
נווה ביקש מהרופאים והאחיות לצאת מהחדר כי הוא רוצה לספר לי לבד מה קרה, התחלתי ממש לדאוג. "מה קרה? היא בסדר? איפה התינוקת שלי? תגיד לי מה איתה"… נווה ניסה להרגיע אותי, ואמר שהיא בע"ה תהיה בסדר.
הוא סיפר שמיד כשהיא יצאה הרופאים בדקו שהיא נושמת ומגיבה, כמו כל תינוק, אבל היא לא הגיבה לשום דבר. הם בדקו דופק ואם היא נושמת כמו שצריך, אבל משהו לא הסתדר. בגלל זה הם יצאו מהר מהחדר. כדי לבדוק בחדר מסודר שיש בו את הציוד המתאים עם רופא מומחה. הוא המשיך לספר לי שאחרי בדיקות מקיפות הם ראו שהיא ממש מתקשה לנשום ושיש משהו שמפריע לריאות להכניס חמצן.
נווה סיים לספר ואני הייתי המומה. הדמעות שאיימו לרדת כשדיבר התגברו, התחלתי לבכות. נווה אמר שעכשיו הרופאים רוצים לבוא להגיד לי לקראת מה אנחנו הולכים, הוא יצא החוצה ואמר להם להיכנס. הרופאים נכנסו ואני דרשתי לראות אותה עוד לפני שהם התחילו לדבר.
הרופאים אמרו לי שאי אפשר. שאני חלשה והיא חלשה ומחוברת להמון מכשירים וזה יהיה מסוכן לי מבחינה גופנית ונפשית. אבל דרשתי שוב והסברתי להם שהבת שלי היא שלי ואני יכולה לראות אותה בכל מצב כי לא משנה איך היא תראה זאת הבת שלי ואני אוהב אותה. בסוף הם הסכימו לקחת אותי אליה אבל רק לכמה דקות.
נכנסנו לחדר מלא בתינוקות קטנים ואפילו לא ידעתי את מי אני אמורה לחפש, הגענו לסוף החדר והרופא אמר לי איפה היא נמצאת וישר הלכתי לראות אותה. היא הייתה קטנה בתוך שמיכה עבה מאוד שכמעט העלימה אותה היה לה משהו מוזר בפנים ובצוואר אבל לא אכפת לי כי היא הייתה שלי אני ילדתי אותה.
הרופא אמר לי שהגיע הזמן שאני אחזור למיטה לנוח קצת ואח"כ הם יבואו לדבר איתי.
חזרתי לחדר לא הייתה לי באמת ברירה אחרת אבל עכשיו לפחות יכולתי לנוח בשלוה ולדעת שהתינוקת שלי בחיים.
נתנו לה שם בשבת השנייה בבית החולים. קראנו לה שקד, מכיוון שהשקדייה פורחת בחורף כשהכול אפור וחשוך אבל היא בכל זאת פורחת ומתפתחת. השבועיים וחצי הבאים עברו עלינו בריצה מרופא לרופא בנוגע לשקד שלנו.
במוצאי שבת השתחררנו הביתה אני ונווה להתאווררות קצרה ושקד נשארה בבית החולים לבד עד ליום ראשון. הגענו הביתה סדרנו את הכול וישבנו לשתות קפה בנחת ולדבר קצת כל מה שקורה וקרה לנו, נווה החליט שזה זמן מתאים לספר לי מה קרה בדיוק בחדר הבדיקות לאחר הלידה : "כששקד יצאה היה ברור שמשהו לא בסדר. הם לקחו אותה לחדר הבדיקות וראו שיש לה קושי לנשום כמו שאמרתי לך אז בבית חולים. הם המשיכו לבדוק ולאחר הרבה בדיקות הם גילו מה הבעיה – גידול בריאות שהתחיל כנראה במהלך ההיריון, התפתח וגדל ובלידה הוא כבר התפשט כמעט על כל הריאות הקטנות של שקד. ובגלל שהיא נולדה מוקדם הוא היה גדול במיוחד ביחס לגופה הצנום. שקד לא הגיבה בגלל שהגידול פגע לה בנשימה אז היא לא יכלה לבכות או לנשום כי הגידול חסם לה את דרכי הנשימה".
נווה סיים לדבר. לא ידעתי מה להגיד לו, כשהיינו בבית החולים אפילו לא ידעתי עד כמה המצב חמור. נווה אמר שמועד הניתוח שלה יקבע כשנחזור לבית החולים אבל ככל הנראה הוא יתקיים בעוד כחודש.
הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש בלילה ההוא. אני כבר שבועיים אמא, אבל של מי? של התינוקת היפה והמתוקה שלי או של הילדה החולה והגידול שלה? האם נצליח לראות אותה מעבר לצינורות ולתרופות? מעבר לקשיים ולניתוחים?
לפנות בוקר הערתי את נווה, שיתפתי אותו בפחדים שלי וביקשתי ממנו שיבטיח לי שנעשה הכל כדי לראות את שקד ורק אח"כ את הגידול והטיפולים, שנחפש את העיניים שלה מתוך פקעת הצינורות ונשיר לה שירים… ורק אח"כ נתעסק עם התרופות והבדיקות.
חזרנו לבית החולים היינו עם שקד עברנו איתה בדיקות וצילומים במשך כשבועיים לאחר השבועיים הללו הרופא אמר שאנחנו משתחררים אבל בעוד כשבוע וחצי נחזור שוב על מנת לבצע את הניתוח.
למחרת בבוקר יצאנו משער בית החולים אבא ואמא עם תינוקת שישנה לה בשלווה בעגלה, שקית קטנה עם תרופות וכמובן מועד חזרה לבית החולים.
חזרנו לבית חולים אחרי שבוע וחצי עם שקד הקטנה. הרופא קרא לנו לחדרו והסביר לנו מה עושים בניתוח ומה ההשלכות שיהיו בגיל כל כך צעיר שהגוף רק התחיל לגדול. את שקד לקחו לחדר כדי להכין אותה לניתוח ואנחנו בינתיים חיכינו בחדר המתנה, התפללנו וקיווינו שהניתוח יעבור חלק ושלא יקרה לה כלום.
שקד יצאה אחרי 5-6 שעות בחדר הניתוח. היא הייתה מחוברת למכשירים רבים במקומות שונים בגופה הקטנטן. מכשירים שאף אמא לא רוצה לראות על התינוק שלה. כאב לי לראות אותה ככה, תינוקת כל כך קטנה נאבקת כדי להישאר בחיים, כשאינסוף רופאים ואחיות טורחים סביבה.
השעות עברו לאיטן, היה לנו קשה לא להראות את הדאגה שיש בליבנו…
לקראת ערב היא התחילה להתעורר. תנועות קטנות בסבך הצינורות. הרופאים אמרו שזה סימן טוב אבל צריך להמתין ולראות איך היא תגיב בהמשך. העבירו אותנו למחלקת התאוששות אחרת והלכנו לישון. באמצע הלילה התעוררתי מבכי חלוש. הסתובבתי ימינה לראות מי זה וראיתי את שקד שלנו הקטנה בוכה ישר הערתי את נווה והוא הלך לקרוא לרופא או אחות שיראו מה צריך לעשות. הרופא אמר שאם אנחנו רוצים להוציא אותה אפשר בזהירות ולא לגעת לה בצוואר ושכדאי להניק אותה כי היא ממש רעבה.
בבוקר, בסבב רופאים, אמרו שאם הכול ימשיך כשורה נשתחרר עוד יומיים, אך לפני זה הם רוצים לקחת אותה מחר לצילום מקיף כדי לראות שהוציאו את כל הגידול ושלא מתפתח זיהום או דלקת.
למחרת לקחו את שקד לצילום, תינוקת קטנטנה שוכבת במכשיר גדול. מעבר לחלון הזכוכית התפללנו לבשורות טובות. בערב היו תוצאות. ב"ה הניתוח הצליח, הגידול כולו הוסר. לילה אחרון בבית החולים ומחר אנחנו צפויים להשתחרר.
בצהריים השתחררנו שוב הביתה עם עגלה ובה שקד ישנה ברוגע, שקית תרופות קטנה והפעם בלי מועד חזרה.
לאט לאט התרגלנו לשיגרה. מזוג צעיר הפכנו משפחה. שקד גדלה… מדי חודש/חצישנה/ נסענו לביקורת…
שרידי הניתוח עדיין נותרו – היא קצת מגמגמת אבל לא נורא את הצלקת מהניתוח ב"ה הצליחו להוריד כמעט לגמרי חוץ מזה יש לה קצת קשיי נשימה לפעמים אבל הכול עובר לאט לאט מה שחשוב זה ששקד היא שלנו היא הבת שלנו ואנחנו נאהב אותה תמיד גם עם כול הפגמים.
טוב זה הסיפור שלנו היום שקד בת שנתיים וחצי היא כמעט ילדה רגילה שובבה שמחה מלאת טוב לב כמובן אוהבת ללכת לגן משחקים, ולסבא וסבתא.
חוץ מכמה דברים קטנים כמו זה שמידי שבוע היא בביקורת בבית חולים כדי לראות ששום דבר לא מתפתח, ויש לה חמצן שאיתו הולכים לכל מקום למקרי חירום כדי שאם יהיה לה קושי לנשום יהיה לנו מענה מידי, כרגע היא ביתנו היחידה אבל דבר אחד שהיא לא יודעת כרגע היא תדע בהמשך זה שעוד חודש וחצי בערך (בתקווה שהם לא ייוולדו מוקדם) יהיה לה עוד אח ואחות קטנים שנקווה שהם יהיו בסדר ויחזרו הביתה אחרי שלושה ימים ולא חודש וחצי.
אבל כמו שאומרים הכול לטובה.
שמחתי לספר לכם את הסיפור שלי מקווה שזה לא היה קשה מידי.
להתראות.
33 Responses
בעיני זהו סיפור על חוסן אישי ומשפחתי. סיפור מרגש, כואב ומשמח🙏🏾. בטוחה ששקד היא תגדל ותפרח לאדם חזק, איתן ובריא🙏🏾. תדעו ממנה רק נחת ושמחה❤️
הסיפור מרגש מאד, מאחלת לכם המון בריאות
רננה יקרה, ממש מרגש! מסקרן ומעניין. ראלי ובעיקר אופטימי ומאמין. מעורר השראה!
רננה איזה אומץ! כל הכבוד
סיפור מרגש ואמיץ
סיפור מקסים
סיפור מרגש ונוגע ללב
מקסים! כתבת נפלא!
מקסים!
סיפור מרגש
כותבת נהדר! ריגשת
כתיבה מעולה מדוייקת ולעניין
מהמם!!!
סיפור נוגע ללב וכתוב בצורה מעניינת מאוד. ישר כח רננה!
פשוט מעולה
סיפור מדהים ומרגש!
סיפור עצוב עם סוף אופטימי, כתוב בצורה מעניינת ומסקרנת.
כתיבה מעולה
מרגש וכתוב בצורה מעניינת.
מדהים ממש
הכתיבה שלך מאד בוגרת
קולחת ומרתקת.
יש לך את זה.
מדהים
כתיבה יפיפיה
סיפור קשה שמסופר באופן יפה מאופק ומעורר אמפתיה. יש התייחסות גם לחיים שאחרי, ומתואר מצב מורכב בו עדיין יש קושי ובצידו אהבה שמחה וקבלה. אין נסיון למחוק את הקושי עם סוף מושלם ומאולץ אלא הבנה של מורכבות.
סיפור מקסים ומרגש
כתיבה מוצלחת !
ואווו מעורר השראה ביותר!!!!
מרגש
נהדר. ממש נהנתי. כל הכבטד
מקסים
מתוך הפרטים ( של התיאור ה"ריאליסטי" ) נחשף רובד רגשי עשיר ומדויק
כתיבה בוגרת ויפה
סיפור מותח עם סיום שמח.
וואו מדהים! ממש יפה ומרגש! הכתיבה מדהימה!