השד שלי / תהל משולם

ראשי הסתחרר.

פלאשבקים חדרו למוחי, כל התהפוכות, כל הניסיונות לחזור לעולם המקורי כשלו ופינו את מקומם לכאב ולאמת הכואבת.

אני מביט בתקרה שוב ושוב. לא יכולת לעצור את זה וויל, פשוט לא יכולת. אני מנסה לשכנע את עצמי שוב ושוב.

אני מניח את הכרית שמתחת לראשי מעליו, מנסה לחסום כל פינה לכניסה, כל פתח חדירה למחשבות האפלות.

אני מבריש את שערי אחורה בעזרת אצבעותיי, אני מתהפך אחורה, מנסה לחזור לשינה האינסופית שקברתי את עצמי בה, מאז אותו יום.

הכל קרה בגללי. רגשות האשמה תקפו אותי מכל עבר. לא יכולת לעצור אותם, וויל. זאת לא אשמתך. אני מנסה לשכנע את עצמי שנית. אך לא, רק הדחף לקום ולשבור כל דבר, כל חפץ, התעורר.

"וויל. בבקשה. בבקשה אל תעשה את זה לעצמך, אתה רק קובר אותו עוד יותר בתוך הלב שלך, אתה לא נותן לו מקום מפלט. אני לא רוצה שככה יהיה החיים שלך מעכשיו." אבי נכנס לחדר. "אתה לא הוא. אתה יודע את זה. אתה לא זה שצריך לחוות את האשמה."

"אני כן." אני לוחש ופני המפוחדות הציצו מעל הכרית. "אומנם אני לא הוא, אבל מה שקרה שם היה אשמתי, אני זה שנתן לו את השליטה, אני זה שגרם לדרו להיפגע."

"וויל, אני מבין שאתה מרגיש אשם על כך שה 'דבר' הזה שבתוכך פגע בדרו, אבל אתה מבין שזה לא אתה?" אבי שולף את הכרית מחיקי.

דרו, חברי הטוב ביותר לשעבר, כמעט מת לפני שבועיים, על ידי.

יותר נכון על ידי הדבר הזה שבתוכי.

"אתה לא אשם שיש בתוכך שד. וויל."

גם את זה ניסיתי לשכנע את עצמי עשרות פעמים, אך כל הניסיונות כשלו.

"אני תקפתי אותו אבא. הוא עמד למות, הוא לא מדבר איתי כבר שבועיים ואני יוצא מדעתי." אני לוחש.

"אתה יודע מה אמא שלך נהגה לומר?" אבי מתיישב על מיטתי. "יש דברים שאי אפשר לחזות, אך אפשר לפתור לאחר מכן."

התכווצתי.

לפני 15 שנים, אמא שלי מתה, בדיוק לאחר שילדה אותי, לאחר שהקריבה את חייה עבורי.

הרופאים לא אמרו את הסיבה למותה, וגם נראה שהם בעצמם לא ממש ידעו.

"המשפט שאמרה, לא ממש עזר לה." אני ממלמל בעצב.

אבי מתקרב אליי כרוצה לתת לי חיבוק, אך אני נרתע לצידה השני של המיטה. "אל." אני פוסק. "אני לא רוצה שתיפגע."

אבא שלי הנהן כמבין וחזר אל מושבו על המיטה.

"איך ההרגשה כשהוא בתוכך?" אבא שלי שואל ומרכין את ראשו.

"כאילו הגוף הזה לא שייך לך. כאילו אתה לא יכול לשלוט בצעדים, בתזוזות, בכל צעד וצעד שלך, במה שיוצא לך מהפה, במה שאתה עושה." אני מסביר ומרכין את ראשי כמוהו.

"אני מבין. אתה רוצה שאלך ואתן לך להיות לבד?" הוא שואל.

הלוואי שגם זה מה שהשד בתוכי היה אומר…

אני מהנהן כתשובה.

אני צופה בכל צעד וצעד של אבי, עד שהוא כבר מחוץ לדלת חדרי.

אני לוקח את הטלפון שלי מהשידה שצמודה למיטתי, אני פותח אותו ומביט במסך הנייד, החשוך, שכל מה שאני רואה בה זה את ההשתקפות של עצמי, סליחה.. של הדבר שבתוכי.

פנים מחייכות ומאיימות הופיעו מולי, שערו היה שונה משלי, שלי היה דקיק וחום, של ה'דבר' שבתוכי, היה נפוח ובעל קצוות אדומים, עיניו הכחולות היו יוצאי דופן, אני מכיר אותו מספיק זמן כדי לדעת שזה נורמלי לגמרי בשביל שדים.

אתה יודע שאני עושה דברים לטובתך, וויל.

לא, אתה לא. אני משיב.

 אל תשכח, אני בגוף שלך, אם אתה תמות, אני אמות, וכרגע אין לי רצון למות, אל רק לטובתנו. הוא משיב.

אתה כמעט הרגת את החבר הטוב ביותר שלי. אני משיב לו במחשבותיי.

וויל.. אם רק היית יודע…

יודע מה? אני שואל.

השד משתתק.

"וויל! לורה הגיעה!" קולו של אבי נשמע.

לורה זאת המטפלת שלי, מאז גיל 11, שהשד התחיל לעשות בעיות.

אני מניח את הטלפון על המיטה ויוצא בהליכה מהחדר האטום.

אני מתקדם אל הסלון דרך המסדרון האפלולי עד שרגליי מגיעות אל פתחו, האישה בעלת השיער הבהיר והמתולתל חיכתה בחיוך על הספה השחורה.

"איך עבר השבוע, וויל?" היא שואלת. אני רוצה לומר ' נהדר' אך היא מוסיפה מייד,  "ואל תעיז לומר 'בסדר' או 'נהדר'."

לורה ידעה מה עמדתי לומר בדיוק, ארבע שנים של היכרות מספיקות בשביל קישורי הטלפתיה הגדולים שלה.

"כמו תמיד." אני עונה לבסוף, אך היא עדיין לא משתכנעת.

"וויל, אתה כבר שבועיים מסתגר בבית, לא רואה בני אדם מלבדי ומלבד אביך, אני באמת מנסה לעזור, אבל אתה לא נפתח בפניי." היא אומרת.

אני באמת מנסה. שלא תחשבו שלא.

"אני רק… יש לי פלאשבקים, וסיוטים מאותו יום לפני שבועיים."  אני מסביר בלחש.

לורה ראתה בעיני שאני דובר אמת.

היא מביטה בי עצובה. "איך הרגשת באותו יום?" היא שואלת.

"שאני פישלתי, שזאת אשמתי, נתתי לו להשתלט, והחבר הכי טוב שלי כמעט מת." אני מודה ומרכין את ראשי.

"האם אתה חושב שתחזרו להיות חברים, שוב?" היא שואלת מנסה להישאר אופטימית.

"אני לא יודע." הייתה התשובה היחידה שבקעה מפי.

הפגישה הסתיימה בכך שלורה אומרת שהיא חושבת שכדאי שאחזור לבית הספר, לחיי החברה המועטים שיש לי. לפחות שהיו.

"אני חושב שהמצב בינך לבין דרו אשתפר, אבל כרגע אתה צריך לתת לו זמן, לגרום לו להתרכך מעט ואז לפנות אליו, נגיד בעוד שבוע. ואז תלך, תתנצל, תנסה להסביר את עצמך." אבי מסכם.

דרו לא ידע על השד שבתוכי, אם הוא היה יודע, אני לא בטוח שהוא היה רוצה להיות חבר שלי מלכתחילה.

"אני חושב שזה רעיון טוב." אני עונה. אני חוזר לחדרי בצעדים כבדים.

לאחר כמה ימים של בדידות אין סופית, אבא שלי הודיע שהגיע הזמן לחזור לבית ספר. יאיי.

וברגע זה חרצתי את גורל היום הזה.

"זה הוא.."

"החבר המשוגע הזה של דרו…"

"אני מקווה שדרו כבר לא חבר שלו.."

"משוגע הבן אדם…"

אלו הלחישות שנשמעו מפיהם של תלמידי בית הספר בכניסתי למוסד החינוכי 'דוורגוד'. כיסיתי את ראשי בעזרת כובע הסווצ'ר שלי והרכנתי את ראשי.

לאחר המעבר במסדרון בית הספר הגעתי לאזור הלוקרים, שלי היה היחיד ללא מדבקות או קשקושים אחרים, אולי זה קשור לפעמים המעטות שהגעתי לפה מתחילת שנה.

אני פותח את הלוקר והדפים שתלמידי בית הספר הכניסו דרך שוליו התפרצו אליי ישר בפתיחתו.

אני מוציא את החוברות הדרושות לשיעורים הראשונים ומכניס אותם לתיק שלי.

אני ניגש לכיתה ט3, נושם עמוק, מוכן לצחקוקים שתלמידי הכיתה ירעיפו עליי.

הדלת נפתחת, עוד לפני שידי אוחזת בידית שלה, על הפרצוף שלי.

"מה נסגר איתך?!" אני שואל בזעם את התלמיד שפתח אותה. והוא ממהר להסתלק מפוחד.

ראשי כאב, גם לפניי כן הוא כאב אך עכשיו הכאב התחזק.

אני נכנס לכיתה המלאה מסתתר בתוך בגדיי העצומים. קולותיהם של הנערים והנערות משתתקים ומפנים את מקומם לשקט האכזר.

אני מתיישב במקומי אשר בסוף שורות השולחנות, מבודד, מדוכא, כמעט נותן לכאב להשתלט עליי.

המורה ג'וליוס וואקר נכנס לכיתה, וברגע שהוא מבחין בי, פרצופו נראה מבוהל.

"וויל! חזרת." הוא אומר. כל התלמידים ממשיכים לנעוץ בי את המבטים האלו. של שנאה, של פחד.

היום עבר נורא, השיעורים של מיס הרברט למתמטיקה, היו הדבר היחיד ששיפר את היום הזה. אבל גם בהם, נעצו בי כולם מבטים.

עברו ארבע שעות, נשארה עוד שעה אחת לסיום בית הספר. הצלצול להפסקה הבהיר זאת.

אני מתיישב ליד העץ בחצר בית הספר, מנסה להבין איך הדרדרתי.

"אני ורוי הולכים לבקר היום את דרו, רוצה לבוא. פרנק?" אני שומע שני נערים מדברים בהליכה.

"אני חושב שאני אבוא." הנער ששמו פרנק עונה.

"אז ניפגש היום בשעה חמש בבית שלו? אמא שלו אמרה שזאת השעה המתאימה ביותר."

אולי זה גם הזמן המתאים בשבילי, ללכת לבקר את דרו…

זמן הלימודים נגמר, אני ממהר אל תחנת האוטובוס, המובילה ישירות לביתי.

אני עולה על האוטובוס, אך מהר מאוד נזכר בתוכנית.

ללכת לדרו, להתנצל בפניו, להסביר לו הכל.

האוטובוס עובר את כל התחנות, עד שהוא מגיע לתחנה הקרובה לביתו של דרו.

השעה 4:50. בדיוק בזמן.

אני נושם עמוק, מכין את עצמי לכך שיש סיכויים גדולים שהוריו אפילו לא יתנו לי להיכנס.

אני עולה במדרגות המובילות אל דלת ביתו הגדול של דרו, שהתנשא לגובה של שישה עשר מטרים, אני מנסה לעזור אומץ, ולצלצל בפעמון.

אני מכין את עצמי לכל האפשרויות, תחושת האשמה שתאחוז בי כשאעבור את דלת הכניסה, אם בכלל.

אני אוזר אומץ ומושיט את ידי לכיוון כפתור הפעמון. אני שומע 'טינג, טינג!'

המצלמה שליד הכפתור נדלקת ונשמע הקול המוכר של אביו. "תתחפף מפה."

לא התחפפתי.

"בבקשה, אדוני-" אני מנסה, אך הדלת נפתחת, מולי אביו הגבוה של דרו נעמד.

"דרו לא רוצה לראות אותך או לשמוע אותך, וכך גם אני חושב שצריך לנהוג. פריק." מילתו האחרונה פגעה בי. ואז הוא סגר את הדלת.

לעזאזל.

אתה יודע שאני יכול לעזור לך, וויל. הקול נשמע בראשי. אני יכול לעזור לך להגיע לשם.

ידי מתחילה לנוע מעצמה ומצביעה אל חלון חדרו של דרו.

לא. אתה עשית מספיק. אני פוסק במחשבותיי.

אתה יודע שאני הברירה היחידה שלך כרגע, וויל. נכון? הקול הארסי נשמע במוחי.

אני בולע רוק.

אוקיי, אבל בלי שטויות הפעם, פשוט ברגע שנגיע לחדר שלו, תיעלם, תשתתק, אל תעשה דבר. אני מסביר.

אתה מבטיח? אני שואל.

שקט.

אתה מבטיח? אני שואל שנית.

אני מבטיח. הוא עונה, ידי מתמחת ללא רצוני מאחורי הגב.

ידי נקבצו לאגרופים וג'לי ירוק יוצא מהן. רגליי מתחילות ללכת מעצמן, אני יורד במדרגות  ורגליי מושכות אותי לקיר הגבוה שתמך בקומה הראשונה והשנייה, והוביל חדרו של דרו, שהיה בקומה השנייה.

ידי נשלחות אל הקיר ונדבקות אליו, רגלי מתחילות לעלות ואני נתלה על הקיר. רגלי וידי מתחילות לזוז במהירות אט אט, עד שחלונו של דרו נגלה מולי.

אני מציץ דרך החלון, דרו שכב על המיטה, חבול בפניו, השריטה הגדולה הייתה איומה, רגשות האשמה התחילו להציף אותי, פלאשבקים מאותו יום…

תתרכז, וויל.

אני פותח את החלון, אני נכנס דרכו והג'לי שיצא ממני חזר אליי. אני יורד באיטיות מקו החלון, אני צונח בעזרת רגליי על הרצפה.

המיטה עליה ישן דרו הייתה גדולה פי שניים ממיטתי, החדר היה עצום, ארון גדול ניצב מול המיטה. השולחן הגדול של דרו בעל שלושת מסכי המחשב ניצב מימין למיטה.

דרו היה בעל הורים עשירים, בואו נגיד, כסף לא היה מטרדם בחיים, אך דרו לא אהב את כל זה, הוא אמר לי כמה פעמים: "הלוואי שיכולתי להתחלף איתך."

ואני רק צחקתי בכל פעם, אך עכשיו, התפללתי להתחלף עם הילד הפצוע ששוכב על המיטה, כדי שהכאב יהיה רק שלי, ולא שלו.

התיישבתי על המיטה. בחנתי את פניו של דרו, ראיתי במוחי איך הוא נאבק בכאב.

אם רק היית יודע. השד לחש במוחי.

יודע מה? למה, למה תקפת אותו? אני שואל.

הוא השתתק.

נהדר. אני משיב בזעף.

עשיתי את זה כדי להגן עליך. הוא מסביר לבסוף.

כן, תמשיך להגיד את זה.

אני פשוט אראה לך.

פלשבק התחיל לרוץ במוחי.

היה גשום בחוץ, נפגשנו במבנה הגדול שבמרכז ניו יורק, הוא לא היה מכוסה, כך שהגשם לא פסק מלזלוג עלינו.

"איך התחמקת מאבא שלך הפעם?" שאלתי אותו.

"לא התחמקתי, פשוט יצאתי מהחלון." דרו משיב בחיוך.

שיערו החום והשופע של דרו נרטב מטיפות הגשם ונמרח על מצחו.

חולצותינו היו ספוגות, אבל למזלו של דרו, הוא לבש לפחות חולצה שחורה, שמנעה מגופו להיראות דרך הבד השקוף, לעומתי, שחולצתי הלבנה הבהירה הייטב שיש לי בעיות אכילה, ושאני רובי עור ועצמות.

דרו הצמיד את גופינו ושם את המעיל שלו מעל שנינו. בידו הפנויה הוא שלח את ידו אל כיסו. ואז..

רגע, את זה לא זכרתי.

דרו שלף אולר, וכיוון אותו ישירות לליבי.

ידי באה משום מקום והתעקלה לכדי חוד, ושרטה את דרו בפניו. הוא נרתע אחורה, הכאב עמד להרוג אותו.

 אך ללא הכאב הזה, יכולתי אני למות בעצמי.

עכשיו אתה מבין? השד שואל.

אתה… הגנת עליי. הוא… עמד להרוג אותי.

עכשיו אתה מבין למה עשיתי את זה? הוא שואל.

כן, אתה הצלת את חיי, אבל השאלה היא: למה היית צריך לעשות זאת מלכתחילה?

"אתה באמת עיוור, וויל." קולו של דרו נשמע מהמיטה. אני מסתובב.

הוא ישב עליה, ללא פגם, ללא סימן לשריטה שהייתה על פניו.

"מה-" אני מתחיל לומר, מופתע.

"כן, וויל, אתה באמת טיפש." דרו מגחך.

שערו הפך לכחול , עיניו הפכו לאדומות וחיוכו התמתח.

גופו גדל ושריריו התעצמו. דרו קם מהמיטה ועיניו הביטו ישירות בעיני.

"אתה… אתה שד!" אני קופא.

"גם אתה וויל, תגיד  לחבר שלך שאני מזמין אותו לקרב." דרו מחייך.

אני לא יכול וויל, אני הבטחתי לך. קולו נשמע במוחי.

לעזאזל!

אני נותן לך להשתלט! אני נותן לך את השליטה, סורו.

כשאמרתי את שמו, הוא הבין שאני רציני.

גופי גדל, עיני הופכות כחולות, שערי הופך לאדום ונהייתי שווה כוחות לדרו-השד.

"בבקשה דרו, אנחנו לא חייבים להילחם."

הוא נמנע מלהקשיב.

דרו-השד מסתער לכיווני, וידיו התעקלו לכדי כידונים.

אני זז הצידה והוא מתנגש בארון.

"בבקשה דרו."

ידי מתעקלות לחרבות.

"אין לי ברירה וויל, הוא רוצה את מה שבתוכך." הוא משיב.

דרו מסתער שנית ואני חוסם את כידונו בחרבי.

דרו ואני נרתעים מהמגע.

וויל, הוא רוצה אותי, לא אותך. ולכן הוא הולך לקבל אותי. ולא אותך.

הגוף שלי מסתער על דרו וחוד החרב שלי פוגש… בבטני.

הכאב לא היה שלי, הכאב היה שלו.

להתראות וויל.

עד כמה אהבת את היצירה?