זריחה אפלה/תמר שפירא

אני עומדת בסופר, ליד המקרר, וקוראת את רשימת הקניות שלי בדקדקנות.

“שלום, אופל” הקוד הסודי ניבט ממנה. “לאחרונה הגיעה אלינו הידיעה על ארגון טרור מסוכן הפועל במטרה להפיל את הממשל ולדרדר את המדינה לאנרכיה. המשטרה דרשה את סיוענו בהפלת הארגון.”

אני מכניסה שני קרטוני חלב לעגלת הקניות שלי וממשיכה לקרוא.

“עלייך להתייצב במוקד בשעה שתיים בדיוק. שם נפרט לך עוד על המשימה.”

אני נגשת לקופה ומשלמת, ואז פונה אל רכבי ונכנסת למושב הקדמי. אני מניחה את שקית הקניות על הכhסא לידי ומחליפה את בגדיי. אני מחליפה את החולצה ומכנסי הג’ינס בשמלת ערב סגולה, ומרכיבה משקפיים על אפי. אני מפזרת את שערי וזורקת קצת איפור על פניי.

אני מתניעה את הרכב, ונוסעת אל המוקד.

בכל יום, שני נערים צעירים נפגשים על יד המזרקה. היא תמיד לבושה בשמלת ערב, הוא תמיד לבוש בחליפת עסקים.

הם תמיד שם, בכל יום, באותה שעה.

“את נראית נפלא הערב.” אומר לי הנער, שהוא המקשר שלנו, חיל הריגול הפנימי.

“תודה, סאן.” אני עונה ומתיישבת על הספסל לידו.

מאותו הרגע, אני לא מקשיבה עוד לדבריו. תשומת ליבי מוקדשת למצמוציו ולהתפתלות אצבעותיו, שבאמצעותם הוא מאותת לי את מה שאני באמת צריכה לדעת.

“ארגון הטרור פועל בכל דרך, מתליית שלטי השמצה ועד לרצח.” הוא מאותת לי. “אם הם ימשיכו לפעול, בקרוב נדרדר לאנרכיה. עלייך לעצור בהם לפני שזה יקרה.”

“אתה יכול אולי לפרט קצת יותר?” אני מאותתת.

הוא תופס בידי ומאותת: “לכי למקומות המסומנים על המפה. אילו המקומות שבהם המחבלים פעלו. אני משער שתוכלי למצוא שם רמזים. השותפה שלך למשימה תפגוש אותך מחר בשתיים עשרה, במקום המסומן ‘1’.”

“מי זו?”

“שם הקוד שלה הוא ‘זריחה’. יש לה שיער ג’ינג’י בולט ועיניים ירוקות בהירות. את תזהי אותה ברגע שתפגשי אותה.”

“יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?”

“כן.” הוא משיב. “מערב נעלם.”

“מה?”

” לא קבלנו ממנו מסר כבר חודש. אנחנו לא יודעים מה קרה לו.”

“הבנתי.” אני מאותתת ומושכת את ידי מידו.

“להתראות, ליסה!” הוא קורא אחריי.

אני לא משיבה. אני קמה מהספסל ויוצאת מהפארק. אני נכנסת שוב לרכב ונוסעת אל דירתי.

כשאני מגיעה, אני מביטה בצדה הפנימי של כף ידי. כשהמקשר החזיק בידי, הוא בעצם העביר אליה דיו מציור. שהיה על ידו שלו – מפה מיניאטורית של מדינתנו.

אני מעתיקה את המפה אל דף נייר ובוחנת אותה. זו מפה רגילה לחלוטין, מלבד מספר מקומות המסומנים באיקסים ובמספרים.

אני משננת את המפה ושורפת אותה. העבודה תתחיל מחר.

אני יוצאת מרכבי אל מוזיאון השמש, המקום המסומן ב’1′ על המפה, ומחפשת את זריחה.

לפתע, בחורה ג’ינג’ית בערך בגילי מתנפלת עלי ומחבקת אותי. ידיה חלקות במידה משונה.

“ליסה! כמה זמן לא נפגשנו!” היא קוראת בהתרגשות. “מורי השאיר אצלי מכתב ליום ההולדת שלך. קחי.” היא מעבירה לידי מעטפה.

אני מסתכלת על המעטפה. אני מזהה את הקוד שאומר: “אני זריחה” כתוב על צדה החיצוני.

אני פותחת אותה, שולפת ממנה את הפתק וממשיכה לקרוא.

“לפני יומיים נגנב מהמוזיאון הזה פסל מצרי עתיק המציג את רע, אל השמש. חצי שעה אחר כך, אדם בבגדים שחורים נכנס אל חדר התחזוקה. אנחנו לא יודעים מה הוא עשה כאן, אנחנו רק יודעים שהוא לא אחד העובדים.” כתוב בפתק.

אני שולפת מצית מכיסי ומבעירה את הפתק. “לעזאזל עם מורי, הוא לא מבין שאני לא בעניין?” אני אומרת בזעם מדומה. “ובכן, כדאי שנבדוק את התצוגה.”

אני בוחנת את כן הפסל החסר, וסורקת אותו בחיפוש אחר טביעות אצבע. זריחה מדברת מאחורי.

“העדפתי לא לבדוק את חדר התחזוקה לפני שתגיעי, פחדתי שיש שם מלכודת. מצאת משהו?”

“אין טביעות אצבע.” אני אומרת ומעבירה את ידי על הקן. הוא מעט שמנוני למגע. אני פונה אליה. “טוב, אז לחדר התחזוקה.”

היא מוליכה אותי אל חדר התחזוקה. אני מניחה את ידי על ידית הפתיחה ודוחפת אותה קלות, מאזינה. צליל חריקה חרישי נשמע.

“השטח פנוי.” אני אומרת ופותחת את הדלת.

בשביל כל אדם אחר, זה היה נראה כמו חדר תחזוקה רגיל לחלוטין. אבל אני מזהה מיד את השריטות על הקיר.

“תחפשי שם.” אני מורה לזריחה ומצביעה על חלקו העמוק יותר של החדר. היא מהנהנת ופונה לשם.

אני מצמידה פיסת נייר לקיר ומעתיקה את השריטות.

“אין שם כלום.” אומרת זריחה כשהיא חוזרת אלי.

“ובכן, אני חושבת שעליתי על משהו.” אני אומרת.

“מה זה?”

אני מצביעה על השריטות בקיר. “משורטטת כאן מפה.” אני אומרת. אני מראה לה את פיסת הנייר אליה העתקתי אותה. “אני יודעת איפה הארגון יפעל בפעם הבאה.”

“כן?”

אני מחייכת. “תפגשי אותי על גג בית הקפה מורסירו. נארגן להם הפתעה.”

אני יושבת על הגג, משקיפה על בית הקפה. המנורות זוהרות באור צהוב נעים, והלקוחות ממלאים את המקום. על עץ ליד חרוטות האותיות “מ+ר מב”, ואיקס קטן לידן.

המטרה עדיין לא הופיעה. הם היו אמורים להגיע לכאן לפני חצי שעה.

“תישארי ערנית, זריחה.” אני אומרת.

“תישארי ערנית בעצמך.” היא משיבה. אני שומעת צליל נקישה קטן, ויודעת שהיא מכוונת אקדח אל ערפי.

“אני מצטערת, אבל את נבונה מכדי להישאר בחיים.”

היא דורכת את האקדח.

“היי שלום, אופל.”

לפתע, רוח חזקה נושבת, מעיפה את הפאה מראש הפיתיון. לפני שזריחה מספיקה להבין מה קורה, אני מכוונת מהגג הסמוך ויורה.

הלילה מתמלא באורות כחולים ואדומים, וסירנת משטרה נשמעת. אני יורדת מהגג ופונה אל המקשר, ששימש כפיתיון במשימה הזו.

“היא למעלה.” הוא אומר לשוטר שניגש אלינו. “ובכן, איך הבנת שהיא מתחזה?” הוא שואל אותי.

“חכה עד שנגיע לתחנת המשטרה, בסדר?” אני עונה. “גם השוטרים ירצו לדעת, ואין לי כוח להסביר את זה פעמיים.”

“אז,” אומר השוטר, “איך פענחת את הפשע?”

“בתור התחלה,” אני פותחת, “שמתי לב כמה זריחה גרועה בריגול. היא העבירה לי פתקאות לאור יום, דברה על משימתנו בקול ולא חקרה אף אחד מהדברים שכל מרגל מאומן מסוגל להבין.” אני עוצרת כדי לנשום וממשיכה. “חוץ מזה, מיד כשנפגשנו, שמתי לב לכפות הידיים שלה.”

“מה איתן?” שואל השוטר.

“תסתכל על התמונות מקרוב.” אני משיבה.

הוא בוחן משהו במחשבו. “אבוי! אין לה טביעות אצבע!”

“בדיוק.” אני אומרת. -נראה שזריחה נולדה עם תסמונת אדרמטוגליפיה, מה שאומר שאין לה טביעות אצבע. כשבחנתי את קן הפסל שנגנב, שמתי לב שאין עליו טביעות אצבע, אבל יש עליו שומן גוף, מה שאומר שמי שגנב את הפסל לא היה צריך לפחד שימצאו את טביעות האצבע שלו, ולכן לא טרח ללבוש כפפות.

“אהה.” אמר השוטר. “מה עוד?”

“המפה שמצאתי על קיר חדר התחזוקה גם הייתה מחשידה. נראה היה שהמחבל רצה שאמצא אותו. אחרי שהתעורר אצלי החשד כלפי זריחה, החלטתי לעבור על הנתונים שלה במחשב. בהחלט היו לה טביעות אצבע. משם, כל אדיוט היה יכול לחבר את הנקודות. נראה שזריחה חטפה ואפילו הרגה את הסוכנת שלנו, לקחה כמה ניתוחים פלסטיים כדי להדמות לה, והחליטה לנסות להפיל אותנו מבפנים.”

“ואיך בצעת את פעולת ההטעיה?”

“אה, זה פשוט. המקשר לבש פאה והחליף אותי, בזמן שאני התמקמתי עם רובה על הגג הסמוך.”

“הבנתי.” אומר השוטר. “אז תפסנו את אחת מחברות הארגון. מה עם האחרים?”

“יש לי כמה רעיונות בנוגע למיקומם?”

“את בטוחה שזה המקום?” שואל אותי המקשר.

“לחלוטין.” אני אומרת.

הוא מהנהן ופותח את הדלת.

בפנים יושבים כעשרה אנשים בגילאי העשרים לחייהם. כל אחד מהם חמוש באקדח. זיהיתי כמה פרצופים מוכרים ביניהם.

“נראה שזריחה האמיתית לא הייתה הסוכנת היחידה שנחטפה.” אני אומרת למקשר ומצביעה באקדחי על אחד האנשים, שפרצופו כמעט זהה לפניו של מערב, הסוכן שנעלם שבוע לפני כן.

“כך נראה, כן.” הוא עונה. “ובכן, אבקש מכולכם לזרוק את הנשק ולהרים את הידיים.”

האנשים מניחים את האקדחים אחד אחד ומרימים את ידיהם מעל לראשם.

“איך…” ממלמל אחד מהם.

“אה, אני שמחה ששאלת.” אני עונה בחיוך. “ובכן, בוא פשוט נגיד שזה לא רעיון מוצלח במיוחד לכתוב את הכתובת שלכם על עץ.”

“אז ככה הבנת היכן הם מתחבאים?” שואל המקשר.

“מ”ם, רי”ש, מ”ם בי”ת.” אני אומרת. “המלאך רפאל ארבעים ושתיים. זה היה אחד הקודים הכי ברורים שראיתי בחיי.”

אני שומעת את אחד מהמחבלים ממלמל בזעם.

“לפני שאתם מארגנים פעולת טרור, כדאי שתבדקו עם מי אתם מתעסקים.” אני אומרת. “עכשיו, עם תועילו בטובכם, אני חושבת שלשוטרים יש הרבה על מה לדבר אתכם.”

כאילו על פי סימן, סירנת משטרה נשמעת ומספר שוטרים נכנסים לבית. “תודה לכם, אבל אנחנו נמשיך מכאן.” אומר אחד מהם.

“על לא דבר.” משיב המקשר, ואנחנו יוצאים מהבניין.

“עבודה טובה, אופל.” הוא אומר. “תמשיכי ככה, ואולי יום אחד תהיי יותר מעובדת זוטרה.”

אני צוחקת. “תודה על העידוד, סאן.” ואני פונה משם בחזרה לביתי.

אחרי שבוע, אני מקבלת הודעה מהמקשר. הוא מודיע לי שכל חברי ארגון הטרור נמצאו ונשלחו למאסר, ושגם זריחה ומערב האמיתיים נמצאו ונשלחו לבית חולים פסיכיאטרי כדי להירפא מהטראומה. הוא גם מבקש ממני להיפגש אתו על הספסל ליד המזרקה בשעה חמש.

כשאני מגיעה לפארק, הוא מחייך לעברי.

“מה זה, סאן?” אני שואלת.

“ובכן, נראה שקבלת את הקידום לו חיכית בחמש השנים האחרונות.” הוא מאותת.

“אוי לי, אני עובדת אתך במחלקה עכשיו?”

“לא.” הוא עונה. “למעשה, אני כבר לא יכול לקרוא לך אופל. עכשיו את… המפקדת אופל.”

“זו מתיחה?” אני שואלת.

“לחלוטין לא.” הוא אומר ומושיט לי חבילה קטנה. אני פותחת אותה ומוצאת בפנים עיטור כבוד המכריז עלי כמפקדת בכירה.

אני מחייכת. “ובכן, מקשר, תתייצב אצלי במשרד בדיוק בשבע בבוקר. אני מחכה בקוצר רוח לפגוש אותך שם.”

עד כמה אהבת את היצירה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן