הילד הגבוה והשקט ההוא שוב לא הגיע לבית הספר היום. שמתי לב לזה, למרות שזה בעצם בכלל לא ענייני. אולי היה עדיף שאתעסק בדברים שאני צריכה לעשות, במקום לחשוב על ילדים ועל מה שהם עושים, אבל קשה לי לעשות את זה. קשה לי שלא לחשוב עליו. המוח שלי, שבדרך כלל עסוק בעיקר באיך לשרוד את היום הבא, התחיל להתעסק גם בו פתאום. כנראה כי הילד הזה, הוא בעצם היחיד שמתייחס אליי במקום הגדול הזה. עד שהוא הגיע, אף אחד לא שם לב אליי בכלל.
אני חושבת שכבר שבוע הוא לא הגיע. אולי אפילו יותר, מי יודע. אני לא זוכרת בדיוק מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. קצת קשה להודות, אבל הוא חסר לי. לא חשבתי שמישהו או משהו יכולים להשפיע עליי ככה, אבל זה קרה. רק חבל שאני לא יכולה לשאול אף אחד איפה הוא.
פתאום הבנתי גם, שאני בכלל לא בטוחה איך קוראים לו. כמעט אף אחד לא קורא לו פה, במקום הגדול הזה, כך שלא היה לי איך לדעת. אני זוכרת רק פעם אחת שבה מישהו קרא לו בשמו, אבל השם המדויק לא זכור לי לגמרי. רועי? רונן? רוני? אני לא בטוחה.
אני מקווה שהוא יחזור בקרוב. בינתיים אני פשוט אחכה. מה אני כבר יכולה לעשות?
עברו כמה ימים, והוא עדיין לא הגיע. חיכיתי וחיכיתי, וכל יום התאכזבתי מחדש. אבל היום, היה רגע שחשבתי שראיתי אותו. הדבר הזה בפנים שאומרים שהוא הלב שלי, קפץ לרגע, אבל אז פתאום שמתי לב שהילד שאני רואה, קטן ושונה מהילד שאני זוכרת. אולי זה אח שלו, חשבתי ואז פתאום שמחתי, כי זאת ההזדמנות שלי להבין מה קרה לילד. חיכיתי לסוף היום ואז החלטתי לעקוב אחריו. מזל שהוא הלך ברגל. כמובן שהוא לא שם לב אליי, אבל הייתי רגילה לזה.
בסוף הגענו לבית לא רחוק משם. חיכיתי קצת עד שהילד נכנס וסגר את הדלת, ואז ניגשתי לשם. מה עכשיו? עמדתי מול הדלת המאיימת מעט בגודלה וניסיתי לדפוק. אני חושבת ששמעו אותי, כי יכולתי לשמוע את צעדיהם המתקרבים לדלת, אבל אף אחד לא פתח. ניסיתי להשמיע את קולי כדי שידעו שאני שם, אבל גם זה לא עזר. אז שוב ישבתי שם וחיכיתי. מה אני כבר יכולה לעשות?
קיוויתי שהוא יצא עוד מעט. הילד הגבוה והשקט ההוא. הוא הרי חייב לצאת בשלב מסוים. המשכתי לחכות עד שפתאום ראיתי את הדלת נפתחת באיטיות. מישהו יצא ממנה, ושוב קפץ הדבר הזה, הלב שלי בפנים. זה היה הוא, סוף סוף. הוא נראה עצוב, למרות שלא ידעתי למה. הבטתי בו מתיישב על ספסל ליד הבית והחלטתי לגשת אליו. הוא הבחין בי כשהתקרבתי, נראה לי שזיהה אותי, כמו תמיד. רציתי לשמח אותו, באמת אכפת לי ממנו, הבנתי. אבל מה אני כבר יכולה לעשות?
בסוף פשוט התיישבתי לידו. ראיתי אותו מחייך מעט ומסתכל עליי. הוא הושיט את ידו ואני לא נרתעתי כמו עם שאר האנשים. נתתי לו ללטף אותי, כדי לשמח אותו. כי מה אני כבר יכולה לעשות? אני בסך הכול… חתולה.
