כהרף עין תצמיח ישועה/ מעין פווארטה

שלום קוראים לי סתיו ואני גרה בברוקלין ניו-יורק. אני בת שבע- עשרה ואני די ממוצעת, אני טיפה גבוהה ויש לי שיער חום מקורזל, עיניים חומות ונמשים זהובים שפזורים על פני. יש לי משפחה אוהבת, אבא, אמא, אחותי התאומה נעמי, ואחי הקטן נתנאל. החברה הכי טובה שלי היא אביגיל.  אני אסיים בית ספר עוד חודשיים ואני כבר מחפשת עבודה, עוד לא ריאיינו אותי לשום עבודה. שכחתי לציין שהחלום שלי הוא לגור בקיבוץ בארץ ישראל ולגדל סוס. היום בסמינר מישהו בא לנסות לשכנע אותנו לעשות עליה, בסוף הלימודים. איזו שטות! אולי עוד עשר שנים מקסימום חמש עשרה צריך להרוויח כסף. אביגיל נראתה מאוד להוטה לעלות לארץ ישראל בקרוב. שכנעתי אותה להישאר פה לכמה שנים טובות, להרוויח כסף, להתחיל משפחה. בלילה במיטה, חשבתי על מה שאמרתי לאביגיל ‘אני באמת רוצה להישאר פה?’חשבתי בליבי. למחרת בבוקר, התארגנתי לצאת לסמינר והטלפון צלצל הייתה זאת סיגל, חברתה של נעמי היא רצתה ללכת לקניון בסיום הלימודים, שאלתי מהי  דעתה של נעמי, וביקשתי את רשותה של אימי, התשובה של שנהן היו חיוביות. כל יום הלימודים חיכיתי בקוצר רוח עד לסוף יום הלימודים, אילולא, הייתי יודעת מה היה קורה.  

  שלושתנו פטפטנו, עד שפתאום בזווית עיני, ראיתי אישה בעלת ממדים גדולים שלבשה שמלה פרחונית, מבטינו הצטלבו, פתאום בלי כל אזהרה מוקדמת,התחילה האישה לצעוק בקול רם:”לכם היהודים תמיד קר, אתם תמיד לובשים שכבות רבות כל כך!” הורדת את מבטי אל חצאית הקפלים שלי והגרביונים שכיסו את רגלי, הרגשתי את פני מסמיקים מרוב הבושה. “גזלנים! אתם מצפים שנשלם לכם על יום שבת שבו אתם מתבטלים!” אנשים רבים התחילו להתאסף סביבנו והבושה גברה. “אתם צריכים אוכל מיוחד! מה ההבדל בין האוכל שלכם לשלנו?! אין הבדל!” המשיכה האישה בליגלוג, הרגשתי אבודה. ” גברתי, אנחנו ממש ממהרות-” התחילה נעמי להגיד בקולה הדק והעדין אך דבריה נקטעו על ידי האישה “אתם גם מתחצפים! אנשים יקרים ראו איזה חוצפה! גבירתי אנחנו ממש ממהרות” חיקתה האישה את נעמי. אזרתי אומץ, והתחלתי לדבר “סליחה אנחנו מאוד ממהרות, אני מצטערת שנאלצתי לקטוע אותך.” אמרתי בקול רועד. כך פילסנו את דרכינו במהירות. כשהגעתי הביתה הבטחתי שאני אף

בס”ד

פעם לא אחזור לאותו הקניון. סיפרתי לאמא על קורותינו, היא הזדעזעה כהוגן.

החודשיים האחרונים ללימודים עברו במהירות, הכנות למופע סיום, חיפוש עבודה וגם כמובן יום ההולדת שלי, ונעמי! עכשיו היינו בנות שמונה עשרה, בוגרות ועצמאיות. לאחר שהסתיימה שנת הלימודים, החופש הגדול הגיע, מיד ביומו הראשון של החופש, עלתה בראשי מחשבה:’ אולי אני צריכה ללכת לראות את ארץ ישראל?’ אך דחיתי את מחשבה זאת בראשי.

לאחר שבוע של בירורים מצאה לי אביגיל ראיון בחברה שבה היא עובדת. חששתי שהמראיין שלי יקבל את הרושם הלא נכון. הראיון נקבע לעוד שבוע ימים, ציפיתי לו בכיליון עיניים. סוף סוף היום המיוחל הגיע!  הראיון נקבע לשעה אחת-עשרה בבוקר. כאשר הגעתי, ראיתי שני בניינים גבוהים ומרהיבים מנקרי עיניים. קראו להם מגדלי התאומים. לאחר שסיימתי את הראיון, אמרו לי שאדע אם התקבלתי תוך ימים ספורים בלבד. לאחר שלושה ימים התברר לי, שהתקבלתי לעבודה! איזו התרגשות!

כאשר נכנסתי למשרדי בפעם הראשונה הנוף היה עוצר נשימה. עבדתי בקומה תשעים וחמש כדי להגיע לקומה זו, היה עלי לקחת מעלית לקומה שבעים ושמונה ומשם הייתי לוקחת מעלית אקספרס ותוך חמש עשר שניות הייתי כבר בקומה שבה אני עובדת.

לאחר שלושה חודשים, קרה האסון. איחרתי לעבודה באותו היום מכיוון שהתפללתי סליחות, הגעתי ביחד עם אביגיל. היא עבדה בקומה מעלי, הלכתי לקנות לי קפה ובינתיים אביגיל עלתה למשרדה. עליתי למעלית הראשונה, ואז הגיע הזמן לעלות למעלית אקספרסנכנסתי למעלית וברגע שידי התקרבה ללחיצת הכפתור-בום-!! המעלית התפוצצה מרוב ההדף, עפתי אחורה. הבנתי שמשהו לא בסדר, רצתי לאחד המשרדים שהיו באזור ושאלתי אותם ״אולי אתם יודעים איפה המדרגות חירום?״ ״ גבירתי תחזרי בבקשה לעבודה!״ הם ענו בכעס.  רצתי כמו עכבר הכלוא בתוך מלכודתעל מנת, למצוא את מדרגות החירום. כאשר סוף סוף מצאתי אותם התחלתי לדלג את כל המדרגות מקומה שבעים ושמונה. כאשר הגעתי לקומה האחרונה ראיתי המון כבאים בחוץ. לא היה איכפת לי מכלום, פשוט רצתי,

בס”ד

ורצתי ,ורצתי לא ידעתי לאן. בסופו של דבר הגעתי לגשר ברוקלין. בראשי

צצה לה בראשי מחשבה שהטרידה אותי זמן רב,׳ איפה אביגיל?!׳ התפללתי בליבי בתקווה שהיא בסדר. הוצאתי את הטלפון הסולולארי

וחייגתי לאמי היא ענתה כבר בצלצול הראשון ״שלום?״ שמעתי את קולה ״ שלום אמא זאת אני סתיו אני בגשר ברוקלין, מה לעשות?! איך זה קרה? מה בכלל קרה?״ שאלתי בקול מבולבל. ״ מטוס פגע בבנין שלךכדאי לך להתפנות לבית החולים מיד!״ השיחה נותקה, נגמרה הסוללה. ״ סתיו מה את עושה פה ?״שמעתי קול דקיק מאחורי הייתה זאת חנה חברתי למשרד, ״ חנה מה את עושה פה??״ שאלתי אותה וחיבקתי אותה בחזקה.״ פיספסתי את האוטובוס הגעתי רק עכשיו. מה קרה? למה את לא במשרד?״ היא שאלה. הסברתי לה את כל הסיפור. אחרי שחזרתי הביתה מבית החולים הבטחתי לעצמי שאני עוברת לגור בארץ ישראל!!!  שנים רבות עברו מאז קיימתי את הבטחתי ועברתי לגור בארץ ישראל, הקמתי משפחה. גורלה של אביגיל לא היה טוב כשלי, לצערי הרב היא לא קיבלה את ההשגחה הפרטית שקיבלתי אני. לביתי הבכורה אני יכולה להסביר למה קוראים לה אביגיל.

הבטחתי לעצמי שאני לא אחזור לארץ האנטישמית הזו לעולם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן