הרגשתי כאילו אני רוצה להיעלם מהעולם אחרי מה שעברתי באותו היום… רציתי להגיד להם להפסיק אבל ידעתי שזה לא יעזור…  רגע, לפני הכל,  אציג את עצמי, אני אור אני בת 12 וחצי מראשון לציון… עד עכשיו כל הפרטים עליי נשמעים רגילים נכון?

אז זהו שלא. למה אני מתכוונת? את זה כבר תבינו בהמשך… ועכשיו, בואו נתחיל את הסיפור…

זה היה היום הראשון של כיתה ז!  חשבתי שאולי זאת תהיה התחלה חדשה בשבילי  בבית הספר החדש, בחטיבת הביניים.  אבל לאחר שנכנסתי בדלת הכיתה, הבנתי…  הבנתי שזה הולך לקרות שוב. בדיוק כמו בשנה שעברה,  ידעתי שזה יהיה אותו החרם,  אותם הצחקוקים מאחורי הגב,  אותן הקללות שספגתי במשך 6 שנים… בהפסקת עשר, שתי בנות התקרבו אליי במבט שמח,  חשבתי קיוויתי  שאולי הן רוצות להיות חברות שלי , אך טעיתי. הן באו אליי והתחילו לצחוק עליי ולקרוא לי אוטיסטית…
נכון, הם צודקות, זאת אני… אבל זה לא סיבה לרדת עליי עוד יותר הרגשתי באותו הרגע שאני רוצה להיעלם מהעולם, רציתי לומר להם להפסיק, אבל ידעתי שזה לא יעזור…
אם עדיין לא הבנתם אז בואו אני אומר בגלוי,  אני אוטיסטית… כן, אני אוטיסטית. אולי אני מתנהגת שונה אבל גם אני בסך הכול בן אדם!
מכיתה א ועד כיתה ו היו עושים עליי חרם ולא היה לי אף חבר או חברה שיעזרו לי במצב הזה…

ועכשיו, בכיתה ז'… כשנגמרה ההפסקה, חזרתי לכיתה, ישבתי במקומי ובכיתי, בכיתי וחשבתי, עברתי כבר שש שנים של חרם אז למה אני עכשיו בוכה?
אולי בגלל הציפייה שבחטיבה זה יהיה שונה, אולי בגלל שהחלום להיות כמו כולם התנפץ כבר ביום הראשון?

והנה בלי לשים לב, הפסקת 12 הגיעה, ידעתי שזה יקרה שוב, אז החלטתי לא לצאת לחצר ולהישאר בכיתה. נראה לכם שזה עזר? גם בכיתה הילדים צחקו עליי.

היום הראשון הסתיים באכזבה גדולה. יצאתי משער בית הספר הרגשתי כאילו אני רוצה להיעלם מהעולם… ואז ראיתי את רוני, ילדה מהכיתה שלי, ילדה של שקט ולא של רעש… ראיתי אותה מרחוק יושבת על הספסל וכותבת. היה לי ברור שכתבה עלי, הרי אני מנוסה בכך במשך 6 שנים מאכזבות…

התקרבתי אליה והכנתי את עצמי לספוג שוב, מה הפעם, קללות? צחוק מרושע? …  אבל לא… היא פשוט הסתכלה עליי וחייכה, הייתי בהלם, האם אני חולמת?… אך לא, היא אמרה: "אור, אני יודעת שאולי את בן אדם לא רגיל, אבל את בן אדם, אומנם שונה לפעמים בהתנהגות אבל מבפנים אני יודעת שאת מסוגלת להיות החברה הכי טובה שיש, ואני בטוחה שאם ילדים רק ינסו להתקרב אליך הם לא יפסידו"… כל כך התרגשתי,   הורדתי דמעה של אושר, ושנייה אחר כך נתתי לה חיבוק ענק.  

כשחזרתי הביתה לא הפסקתי לחייך, חשבתי בהתרגשות על מחר. ובאמת כשנכנסתי למחרת לכיתה אף ילד לא צחק עליי, נראה היה לי שכל מי שראה אותי חייך ואני חייכתי בחזרה והסתכלתי על רוני והבנתי שזה בזכותה. הרגשתי שמצאתי חברת אמת.

היום אני בכיתה ט', מוקפת חברים וחברות, שלמדו לא לשפוט בני אדם לפי החיצוניות אלא לפי הפנימיות!

לא היה לי קל לחשוף את סיפורי, אך חשבתי שאם הסיפור יעזור לאחרים, עלי לעשות זאת!  מי יודע…

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן