לבד מול כולם / אסתר גורי

זו עוד תחילת שנה די רגילה ומשעממת…אותו בית ספר, אותם מורים, אותם תלמידים, ואפילו אותו מחנך,

הייתי אומר שאני לא כמו הילדים שמפחדים שלא יהיו להם חברים בתחילת שנה ושיהיה להם קשה להתאקלם. כי אני ילד מקובל מאוד. אפשר אפילו לקרוא לי "מלך הכיתה". רוב הילדים בכיתה מעריצים אותי, חוץ מבודדים שפשוט לא מתעניינים בי כל כך..

אז ביום הראשון ללימודים תפסתי שולחן מקדימה וכעבור כמה דקות המורה נכנס לכיתה והכריז "שלום תלמידים!! איזה כייף להיפגש שוב בכיתה ו' אה? מקווה שהתגעגעתם!! אוקיי אז זה העניין. השנה מצטרף אלינו תלמיד חדש! קוראים לו עמית. תקבלו אותו יפה בבקשה!"

הילד החדש נכנס לכיתה ושתק. אנחנו לא ידענו מה להגיד אז גם שתקנו. "אה שכחתי" אמר המורה. ואז הוא עשה סימן מוזר עם הידיים לילד החדש. ואותו ילד התחיל לכתוב משהו במחברת.

כעבור כמה רגעים הוא הפנה את המחברת לכיווננו כדי שנוכל לראות מה כתוב בה. היה כתוב במחברת, "שלום, קוראים לי עמית. אולי זה יראה קצת מוזר בשבילכם שאני כותב לכם במחברת במקום להציג את עצמי בדיבור. תאמינו לי, זה חלום שלי. אבל לצערי אינני יכול לדבר איתכם, כי נולדתי חרש. אבל אני עדין מקווה להיות חבר של כל אחד ואחד מכם."  לפתע הוצאתי גיחוך קל ואז התחלתי לצחוק. "הפסק מיד!" דרש המורה. אך אני עניתי ללא היסוס "הוא במילא חרש!! הוא לא יכול לשמוע אם אני צוחק או לא!" "שחר לך מיד לחדר המנהל וחכה לי שם!!" המורה אמר בקול! ואני בלית ברירה נאלצתי לשמוע בקולו.

בהפסקה הספקתי לקבל נזיפה והזהרה מהמורה על התנהגותי, וישר אחר כך הלכתי לכיתה. בכיתה חיכו לי חבריי הטובים ושיבחו אותי על האומץ הרב שהפגנתי בשיעור. כעבור כמה דקות עמית פנה אלי ועשה לי סימן מוזר עם הידיים. "מה אתה רוצה ממני, חרש אחד?!" עניתי ללא בושה. עמית עשה שוב ושוב את אותו סימן בידיים עד שהתייאש והתחיל לכתוב לי במחברת שלו. ההתנהגות שלו הכעיסה אותי מאוד. אז דחפתי אותו וקרעתי את המחברת שלו, ואני וחבריי התחלנו לצחוק.

כעבור כמה ימים אחד מילדי הכיתה התחיל לדבר עם עמית (במחברת כמובן). זה לא ממש מצא חן בעיניי אבל ניסיתי לראות על מה הם מתכתבים במחברת.

עמית סיפר לאותו ילד (ששמו יונתן) על זה שהוא קיבל מכשיר שמיעה חדש.

ויונתן שאל אותו אם עכשיו הוא יכול לשמוע רגיל, אבל עמית ענה לו שבעזרת מכשיר השמיעה הוא לא יכול לשמוע ממש קולות וצלילים, אבל הוא יכול לשמוע רעשים וקולות חזקים. עמית הוציא מאוזנו את מכשיר השמיעה ובא להראות אותו ליונתן. אך אני מיד חטפתי אותו מידיו של עמית. עמית ניסה לקחת ממני את המכשיר בחזרה אך אני זרקתי אותם על הרצפה ודרכתי עליהם.

מכשיר השמיעה של עמית נשבר. אבל לא לקחתי את זה ברצינות ולא בקשתי על זה סליחה. וככה זה היה רוב הזמן. גם היו פעמים שבאתי לעמית וצעקתי לו באוזן ממש חזק כדי שייבהל (בגלל שהוא שומע רעשים בעזרת המכשיר שמיעה). ואז הוא היה מוריד את המכשיר.

כעבור שבועיים אני (בתור מלך הכיתה) הכרזתי על עמית חרם. לא הייתי אומר שהייתי שלם עם ההחלטה הזאת. אני פשוט רציתי להיות במרכז הכיתה.                                                                                                       כעבור זמן מה המורה גילה על החרם ועשה על זה שיחה בכיתה עם המנהל. המנהל נזף עלינו ואז אמר "אני רוצה לדעת ברגע זה מי עשה על עמית חרם! אם אף אחד לא יודה אנחנו נבטל את הטיול השנתי. אז כדי לכם מאוד לומר את האמת!" ופתאום, שמתי לב שכל הכיתה מצביעה עלי. הייתי המום כי גם רוב החברים שלי שעשו איתי את החרם הצביעו עלי. "שחר צא מהכיתה וחכה לי בחדרי!" אמר המנהל. "מה?? זה לא הוגן!" ישר עניתי. "זה אומר שאתה מכחיש שעשית את החרם?" אמר המנהל.   אמרתי "לא! אני יודע שעשיתי על עמית חרם. אבל היו עוד ילדים חוץ ממני!! כמו נגיד איתי, נועם, איתמר, אופר ורועי, ועוד מלא ילדים מהכיתה!!" ישר כל הכיתה התחילה לצעוק עלי ולהכחיש את מה שאמרתי… (אפילו שידעתי את האמת). טוב זה די הגיע לי. כי אחרי שבוע עמית עזב לבית ספר אחר.

לאט לאט הילדים התרחקו ממני והתעלמו ממני. והתחלתי להבין איך זה להרגיש כמו עמית. כל שנה שילדים חדשים הצטרפו אלינו לכיתה אז ישר כולם אמרו להם להתרחק ממני כי אני בריון ומלשן! ושממש לא כדאי להתחבר אלי.

עברו כבר כמה שנים. אני כבר תלמיד בתיכון. וממלך הכיתה הפכתי לילד הכי שקט בכיתה שאף אחד לא מכיר. ואני כבר במצב שאין לי אפילו לא חבר אחד אמיתי.

אבל הצבתי לעצמי מטרה! למצוא את עמית ולבקש ממנו סליחה מכל הלב על כל מה שעשיתי לו עד היום! ובינתיים כהתחלה החלטתי ללכת ללמוד שפת הסימנים. ככה שתתהיה לי דרך לתקשר עם עמית.

באחד משיעורי שפת הסימנים שלי המדריך שלי לימוד אותי איך להגיד בשפת הסימנים "אני רוצה להיות חבר שלך". התנועה הייתה מוכרת לי וממש הציקה לי בזיכרון.

ולפתע הצלחתי להזכר! זו אותה תנועה כמו שעמית היה עושה לי פעם! זה… זה אומר שהוא תמיד רצה להיות חבר שלי?? אני לא מאמין. התנהגתי כמו אידיוט!

ועכשיו אני בטוח בזה שאני הולך לחפש את עמית. לא משנה כמה זמן זה ייקח לי! גם אם זה ייקח חודשים, או אפילו שנים! אני לא אוותר! אני אמצא את עמית ואבקש ממנו סליחה על הכל!

עברה תקופה. והחלטתי סוף סוף להתחיל לחפש אותו. זה היה קצת קשה כי לא ידעתי איפה הוא גר או באיזה בית ספר הוא לומד עכשיו. אז התחלתי לחפש איפה שאני יכול. בין אם זה במספרי הטלפון של העיר או בין אם זה לשאול מורים מהיסודי.

כעבור ארבעה שבועות הצלחתי להשיג את הכתובת שלו. סוף סוף אני אוכל לבקש סליחה ולהוריד את הנטל והמצפון שהיה על הלב שלי כל אותם השנים האחרונות.

אז החלטתי שאין לי זמן לבזבז. ישר לקחתי מונית ונסעתי לכתובת ביתו של עמית. וכשהגעתי, פחדתי לדפוק. עלה בראשי מחשבה שאולי הוא לא ירצה לסלוח לי. אבל החלטתי למחוק את כל המחשבות האלה ופשוט לזרום עם מה שיקרה. הקשתי על הדלת וכעבור כמה רגעים אימו של עמית פתחה את הדלת. הסברתי לה שברצוני לשוחח עם עמית, והיא הראתה לי את הדרך לחדרו. כשנכנסתי, עמית היה שם.. וברגע שהוא ראה אותי, הוא הסמיק והיה נראה מובך מאוד. אמרתי לו בשפת הסימנים "זוכר אותי?" הוא התרגש ממש ושאל אותי בשפת הסימנים האם התחלתי ללמוד שפת הסימנים. עניתי בחיוב, וישר התחלתי להתנצל. אמרתי לו כמה זה השפיע עלי כל הסיפור שקרה ביננו, וגם כמה אני מרגיש רע עם עצמי שככה הצקתי לו. והוא ישר אמר שהכל בסדר ושהוא סולח לי. (וכמובן שאלתי אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלי.)

הוא סיפר לי שגם בבית ספר שהוא לומד בו עכשיו אין לו ממש מממש חברים, ושמציקים לו שם. הרגשתי ממש רע בשבילו. כי גם קצת הבנתי אותו… טוב, אני לא עובר את מה שהוא עובר, אבל אני יודע איך זה להרגיש דחוי מצד הסביבה. ואני גם יודע שאם כל התלמידים שלומדים בכיתתו של עמית היו יודעים כמה אדם מקסים ונחמד הוא, אז כולם היו חברים שלו.

מאז אותו יום, אני ועמית הפכנו לחברים הכי טובים אחד של השני. היינו נפגשים הרבה, יוצאים לבלות, וגם סתם מטיילים.

פעם אחת קרה איזה מקרה קצת מביך עם עמית. בתור חרש הוא לומד איך לקרוא שפתיים וגם איך לדבר (כמובן לא ממש לדבר אבל רק לדעת איך להגיד מילים בסיסיות. וגם, הוא לא תמיד מצליח להגות את המילים כמו שצריך אז הן יוצאות לא כל כך מובנות.)

ביום הולדתי ה17 הוא הביא לי מתנה, מכשיר חשמלי. אני לא ידעתי בהתחלה מה טיבו של המכשיר. אז שאלתי את עמית, והוא ענה לי (לא בשפת הסימנים) "ריח". לא כל כך הבנתי מה הוא אמר כי הוא לא ממש יודע עדין להגות מילים ממש טוב.   "ירח?" שאלתי. עמית היה נראה מובך מעט, ואז ניסה לומר לי שוב "ריח". אך אני עדין לא הבנתי. אז שהוא החליט לומר לי בשפת הסימנים. "המכשיר הזה מפיץ ריח טוב" הייתי מובך על זה שלא הבנתי אותו מההתחלה. הוא גם די נעלב ממני, אז הייתי צריך להסביר לו שבאמת לא הבנתי אותו. ושלא סתם עשיתי ממנו צחוק.

באחד הימים. החלטתי ללכת לבקר את עמית במפתיע. הגעתי לביתו ודפקתי על הדלת. אף אחד לא ענה אז חשבתי שאימו של עמית לא בבית, כי עמית במילא לא יכול לשמוע אם דופקים בדלת. הבית לא היה נעול אז נכנסתי. אימו של עמית באמת לא הייתה בבית, ואת עמית לא מצאתי. אבל ידעתי שהוא בבית כי נעליו היו בחדרו.

לפתע, ראיתי את הדבר הכי מפחיד ומלחיץ שראיתי בחיים. עמית היה במרפסת. הוא עמד על המעקה, כאילו עומד לקפוץ. אני לא ידעתי מה לעשות. אך לא עצרתי שניה לחשוב! מיד רצתי לכיוון עמית וישר נתקעתי בדלת הזכוכית של המרפסת.  היא הייתה נעולה. ולפתע שמתי לב שמראשי נוטף נחיל דם, אך ניסיתי להתעלם מזה. הייתי צריך לחשוב מהר!! צעקתי כמה שאני יכול לעמית. אפילו שידעתי שהוא לא שומע אותי. ישר לקחתי את פטיש החירום שהיה בתוך קופסא על הקיר, ושברתי את דלת הזכוכית של המרפסת. עמית כבר היה מעברו השני של המעקה. ואני רצתי בין כל שברי הזכוכית הכי מהר שיכולתי!!! וברגע האחרון, הצלחתי לתפוס את עמית. הוא היה נראה מיואש. ביקשתי ממנו שינסה לטפס על המעקה של המרפסת. אך הוא לא הבין מילה ממה שאמרתי לו. "עמית! בבקשה… אני מתחנן!!! אתה עוד שניה נופל. בבקשה תנסה לטפס!!" הוא הסתכל עלי במבט עצוב. הרגשתי שכל רגע אני נעשה חלש יותר ויותר. חשבתי לעצמי שבקצב הזה אני כבר לא הוכל להחזיק את עמית והוא ייפול! לא יכולתי לשאת את זה יותר וצרחתי. "אם מישהו שומע אותי, אז בבקשה!! תן לי את הכוח לכפר על כל מה שעשיתי!! על כל הפעמים שסתם… פשוט סתם הצקתי וירדתי על אחרים! בבקשה אני.. אני מתחנן!!!" ולפתע, הרגשתי סוג של כוח בלתי מוסבר שמציף אותי. וככה הצלחתי להרים את עמית. אך השתמשתי ביותר מידי תנופה כדי להרים את עמית ופשוט החלקתי למטה… אני הייתי באמצע נפילה כשהסתכלתי על עמית צופה בי מלמעלה כמנסה לתפוס אותי. אך זה היה מאוחר מידי. הרגשתי כאב מטורף!! כמו שלא הרגשתי בחיים. ואז, ראיתי שחור. חשבתי לעצמי שאולי קרה הנורא מכל! אך הייתה בי סוג של הקלה מסוימת. שהצלחתי להציל חיים של ילד שאני בעצמי גרמתי לו מלכתחילה להגיע למצב כזה. ואז, התעוררתי. זה היה בבית חולים. הרגשתי שאני ממש כבד. טוב אני לא מופתע… הייתי מלא בתחבושות מכף רגל ועד ראש. אבל בכל זאת הצלחתי לקום. רעדתי בכל גופי. זה הרגיש לי כאילו ישנתי כמה ימים לפחות.

לפתע נכנסה האחות ומיד הרימה אותי למיטה בחזרה. "כמה זמן אני פה?" שאלתי אותה. "כמעט שבוע" היא ענתה. שבוע?? חשבתי לעצמי. ומה עם עמית? אני חייב לדעת מה קרה לו. שאלתי את האחות אם מישהו בא לבקר אותי, והיא ענתה שכן. שהוריי באו ושהם יחזרו עוד מעט, וגם שבחדר הסמוך מתאשפז עוד ילד בגילי שבא כל יום לבדוק מה שלומי. אני כבר ידעתי שזה עמית, וביקשתי מהאחות לקרוא לו. שמחתי לדעת שהוא היה בסדר. הוא רק עיקם טיפה את היד, אבל לא משהו רציני. היה ביננו רגע של שתיקה. ואז עמית אחל לפרוץ בבכי. הוא ניסה להגיד לי בשפת הסימנים כמה שהוא מצטער ושהוא לא היה צריך לנסות לקפוץ מלכתחילה. אך הוא לא כל כך הצליח בגלל הגבס. ידעתי מראש שזה מה שהוא רוצה להגיד לי אז הרגעתי אותו ואמרתי לו שאין לו מה להצטער. ושבגללי הוא הגיע בכלל למצב שבו הוא חשב שאין לו טעם יותר לחיות. ושאם מלכתחילה לא הייתי עושה עליו חרם, אז הוא לא היה עובר בית ספר ולא היה מגיע לבית ספר גרוע בהרבה. וגם אמרתי לו שאפילו אם הוא מרגיש לא אהוב, או שמציקים לו, תמיד יהיה משהו שיאהב אותו, ויעריץ אותו. ושהוא צריך להמשיך לחיות את החיים שלו כילד רגיל. כן כן.. אפילו אם יש לו מוגבלות כל שהיא זה לא הופך אותו לשונה מכל בן אדם אחר.

הרופא בדיוק נכנס וביקש מעמית לצאת משום שהוא צריך לבדוק אותי. אני חייכתי לכוון עמית, והוא חייך אלי בחזרה. ולמזלי, כעבור שבועיים כבר השתחררתי מבית החולים והייתי יכול לחזור לשגרה. אך הפעם אני יודע, ואני נזהר. בחיים אבל בחיים אני לא אעליב מישהו. כי זה תמיד יכול להיגמר לא צפוי.

ועוד בקשה קטנה, ממני אליכם, הקוראים. אם אתם חווים או שאם מכירים מישהו שחווה חרם, תלכו ותספרו. לא משנה למי, העיקר תספרו. בין אם זה מורה, חבר קרוב, הורה, אח, קרוב משפחה ועוד… תאמינו לי, זה צלקת לכל החיים. ואל תתנו "לזמן לעשות את שלו!" כי זה ממש לא עובד ככה. זה לא דברים שקורים ופשוט שוכחים מהם. זה נשאר בלב. גם אם לא מרגישים את זה. ובאמת, זה בין הדברים הכי מיותרים אצלינו בבני האדם, אבל זה גם עוזר לנו להתגבש כחברה.

ועוד משהו אחרון, אבל חשוב. אף פעם אל תזלזלו בחיים שלכם. לא משנה כמה דברים עצובים תעברו בחיים שלכם, תמיד יהיה מישהו שיאהב אתכם.

אז מה אתם אומרים? האם תסכימו לעזור לי למנוע את התופעה?

סוף!

עד כמה אהבת את היצירה?