להתחיל מבראשית

עדי רוזביץ', ז'3 אמית מודיעין בנות

זה היה סתם אחר צהריים רגיל כאשר כינסו הוריה של חנה אותה ואת אחיה לשיחה בסלון. "לי ולאמא יש משהו לספר" החל אביה להגיד אך מהר השתתק. "אז קדימה! יש לי חוג כדורסל בקרוב.." דחק בהם אחיה הגדול של חנה יהונתן."אני קבעתי עם חברה" מיהרה להגיד אחותה הבכורה של חנה, ליאן. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שאחיה הקטן יהיה יותר עסוק או מוצלח ממנה.

"אתם לא מתגרשים נכון?" שאלה הקטנה שבאחים אלי. במשך כל אותו הזמן שתקה חנה. היא לא הייתה דברנית במיוחד. למעשה היא הייתה ילדה חולמנית שאהבה לכתוב שירים. לא פעם במהלך שיחה עם עוד אנשים הייתה מגלה שפספסה חלק מן השיחה בעקבות חולמנותה. "מה שרצינו להגיד" אמרה אמה וקטעה את כל דיבוריהם, "זה שאנחנו יוצאים לשליחות, בניו ג'רזי, ארצות הברית. עוד חודשיים מהיום נהיה כבר בביתנו החדש". השתררה שתיקה בבית, דבר שמאוד לא אופייני למשפחה.

החודשיים הבאים עברו מהר די עבור אחיה הגדולים של חנה, הרי כשיש חיים כה עמוסים ושופעים, קשה להיפרד מכל הטוב הזה. "אני צריכה להספיק להיפרד מאליענה, אור, מרים ודנה, אמרה בלחץ ליאן כשהחלו באריזה. "תירגעי ליאן! יש עוד חודשיים שלמים" התפרץ עליה יהונתן אך ראו שגם הוא נסער. הוא היה כדורסלן מוצלח והיה לו עתיד גדול בתחום והיה לו קשה לקבל את העובדה שייאלץ לוותר על כל הטוב שמחכה לו. אלי לעומתם לא לקחה את המעבר באופן רציני, מבחינתה הם פשוט יוצאים לחופשה ארוכה מ הרגיל, זה הכול. לחנה לא היה אכפת מהמעבר. למעשה, היא אפילו שמחה לקראתו, בכיתתה הייתה רק ילדה אחת שיכלה להכריז עליה כעל חברה. לתנועות נוער בכלל לא הלכה היא ידעה עמוק בפנים שהיא לא רצויה שם מבחינה חברתית.

טיסתם של המשפחה נערכה ב- 3 לפנות בוקר, בשבע בערב ערכה המשפחה מסיבת פרידה שכללה אינספור חברים ומשפחה שבאו להיפרד. לקראת סוף המסיבה נשאה אמא של חנה נאום קצר, "תודה רבה לכולם על התמיכה והעזרה, נתראה בשנה הבאה כשנבוא לביקור. טיסתם של המשפחה עברה באווירה טובה כולם היו לחוצים מאוד בפנים, אבל אף אחד לא הראה את זה בפני השני. כאשר נחתו בשדה התעופה ועברו את הביקורת דרכונים הם הזמינו מונית לאסוף אותם לביתם החדש. "ברוכים הבאים!" אמר אביה ופתח את הדלת. הבית היה בעל שתי קומות, מעוצב די יפה. "זה החדר שלך חנה" הראתה לה אמה חדר קטן בעל חלון המשקיף לרחוב. "החלטנו שמגיע לך את החדר הזה.

לאחר שבוע כאשר הילדים הסתגלו לביתם החדש ולשעון ארצות הברית הם החלו ללכת לבית הספר היהודי שבאזור, למזלם לומדים שם קצת עברית כך שלא יהיה להם כל כך קשה. כאשר חנה נכנסה לכיתתה בפעם הראשונה המורה אמרה כמה מילים באנגלית והובילה אותה לשולחן ריק. המורה עשתה כמה שינויים במיקום של הילדים היושבים בכיתה ובסוף הושיבה לידה ילדה עם שיער ג'יג'י ארוך. "שם שלי נילי" אמרה הילדה והסמיקה עד שורשי שיערה. "לי קוראים חנה" ענתה לה חנה בחיוך. לחנה הייתה הרגשה טובה, היא ידעה שהולך להיות לה טוב פה.

מהר מאוד הידידות הזו הפכה לחברות אמת. חנה למדה מנילי אנגלית ונילי למדה מחנה עברית ושתיהן הסתדרו מצוין. בנוסף חנה הכירה  עוד ילדות בכיתה ונהנתה לדבר איתן, כמובן מה שידעה להגיד אבל היה לה ממש טוב.

גם לאחיה של חנה היה טוב, מבחינה חברתית אף פעם לא היה קשה להם אבל תחביביהם שהשאירו מאחור, הם היו בטוחים שאבדו להם לעד. אבל לא, בית הספר עזר להם וטיפח אותם, הם הרגישו אנשים חשובים וכישרוניים. יום אחד בארוחת הערב כאשר כל המשפחה ישבה יחד אמרה אמה של חנה:" נו, מה אתם אומרים? השתלם לעבור?"                                                                                                                     כל אחד הסתכל על השני, והיה ברור מה התשובה….

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. נגה אליהו הגב

    אהבתי מאוד (גם דירגתי ככה )
    הסיפור הכי מוצלח שקראתי עד עכשיו.

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן