לנדה וונץ' סביב החדר המקולל

מאת תאיר הרשקופ

לנדה צעדה במסדרון חשוך וארוך שרצפתו בנויה מדרגשי עץ חורקים, שהיה נראה שבכל צעד שעשתה הם יתמוטטו ישר לקומה הראשונה, ושתבינו: היא הייתה בקומה עשירית.                              היא המשיכה לצעוד בזהירות בהמשך המסדרון ונעצרה בחדר שבקצה הכי נידח של הקומה. לפניה הייתה דלת גבוהת קומה מעץ אשוח קשיח. על הידית, שהייתה חלודה לגמרי עוד נראו סימנים שפעם הייתה מכסף. לנדה מלמלה בזעם ובקושי פתחה את הדלת הישנה. היא עמדה בכניסה של חדר קודר במיוחד. היה נראה שכל הכעס, הזעם והעיצבון של האנשים בכל העולם דחוק בתוכו. החדר לא היה גדול מזווית עיניה. היא עמדה על סף תחילתה של מבואה מלבנית שהמשיכה למסדרון צר, והיה אפשר לראות שמשמאלו הייתה דלת ומימינו היה פתח גדול יותר. לנדה הניחה שהדלת משמאל היא שירותים ומימין המשך הדירה, או אם לקרוא לזה באמת משהו שהיה פעם כמו דירה, ועוד יותר שנים אחורה, דירה המאפשרת בה קיום בני אדם נורמאליים. לנדה הרגישה שאצבעותיה לופתות ולוחצות את גופה בחוזקה, כאילו הן מפחדות להשתחרר מהמקום שאליו הן מחוברות. אלו לא היו רק אצבעותיה שהתנהגו מוזר. כל גופה רעד, רעד חזק ולא מקור. לנדה הרגישה שמשהו מתפשט בגופה ואט אט עולה וחונק אותה. היא התנשפה במהירות, הנידה בראשה, צעדה אחורה וטרקה את הדלת. גופה התחמם וחזר לעצמו. הרעד הפסיק, אצבעותיה נרפו ונשימתה חזרה לעצמה, היא נעמדה. 'לא אני לא יכולה להיכנס למקום הזה, זה… זה משהו לא מציאותי… לא הגיוני… מפחיד?! אז ככה מרגישים את הפחד.' חשבה לנדה. 'לא פלא שאנשים מתנהגים אחרי טרגדיות, טראומות או כל דבר אחר מפחיד, כפי שהם מתנהגים'. לנדה נהגה ללעוג על אנשים פחדנים, היא בעצמה כלל לא הייתה כזאת, ובמקרים היחידים שפחדה בחייה היא הייתה קטנה מאוד וכלל לא רצתה להזכיר לעצמה את עברה, אבל עבר זמן רב, וחוץ ממקרים חריגים בחייה היא הייתה בחורה אמיצה וחזקה מאוד. כלל לא כמו הגבירות העדינות והנימוסיות בעיר שבה גרה, לונדון. לנדה ממש לא סבלה את הבנות האלה, היא חשבה שהן מתנהגות כמו בובות על חוטים, שמה שהם רק עושות זה להתלבש, להתגנדר, לחייך וללכת הלוך ושוב ברחובות לראוות כולם. לנדה הייתה בטוחה שברגע האמת אף אחת מהם לא תצליח להגן על עצמה או לשרוד בתנאים שאין בהם מיטה, חדר, אמבטיה, תכשיטים, בגדים, משרת שעומד לרשותן, פינוקים וגם לא אוכל. זה הזכיר לה שהיא חיה בעוני, היא נלחמה כדי לשרוד, היא הייתה יתומה מאב ומאם. אמה נפטרה ממחלה, אמה האהובה עליה כל כך. מצבה היה קשה עוד לפני, אבל לנדה לא האמינה או יותר נכון לא רצתה להאמין שהיא תלקח ממנה לתמיד, ש'האל הטוב' כמו שאמה הייתה אומרת, היה מרשה לדבר כזה לקרות. אחרי תקופה קשה בה אביה היה צריך לפרנס ולדאוג לשניהם, היא בבית ואמה בבית חולים, זה קרה, האל הטוב לקח אותה מהם, והיא לא תשוב להעיר ללנדה על כמה ש'היא פרועה וצריכה להפסיק עם זה', היא לא תשכיב אותה לישון ותשיר לה שירי ערש ברוסית, היא לא תצחק איתה במטבח המרופט בביתם הקטן, הן לא ישובו לדבר אחת עם השנייה שיחות נפש או ללמוד ביחד ולעשות עבודות בית משותפות. לנדה הייתה רק בת שמונה כשזה קרה וזו הפעם הראשונה שהיא זוכרת את עצמה בוכה. אבל לנדה לא התייאשה היה לה עוד הרבה דברים לחיות למענם וכמובן את אביה, שאף הוא היה יקר לליבה מאוד. אביה שאחרי כל יום עבודה, בחוזרו הביתה היה מרים וזורק ותופס אותה, מדגדג, מתבדח, משתעשע וצוחק איתה, ומלמד אותה את דרך הגברברים – הישרדות, לחימה, אסטרטגיה לכלוך ועוד. את אביה אהבה מאוד בגלל פתיחותו, הוא הניח לה לעשות כמעט הכל בעוד שאמה הייתה שומרת עליה בעין קפדנית. אך אביה נפטר כמה חודשים אחר כך, בגלל שנכנס לעצב ולדיכאון ממות אשתו. לנדה בכתה גם עליו אבל יותר מזה כעסה, אביה נתן לעצב להשתלט עליו, הוא חשב על החסר והדבר האיננו ולא על מה שיש לו, הוא גם גבר שיחזיק את עצמו בידיים. אך עם הזמן כעסה התפוגג ונותר העצב והחלל הריק בליבה. הוריה מתו ואף אחד מהשכנים או מחבריהם של הוריה לא לקחו או עשו איתה משהו והיא נשארה בלי כלום, בית העוני שגרה בו נלקח או נמכר לאחד מהשכנים, והיא עם מעט החפצים שהיו לה וחפצים של ההורים התחילה את מסעה ברחבי אנגליה. מדי פעם הצליחה להשיג עבודה אך לא לזמן ממושך כי התברר שאין לה מוכשרות בעניין והיא לא עושה זאת כראוי.                                                                 ואז הוא הופיע באמצע החיים שלה ולא הרפה. היא לא פחדה ממנו, היא ידעה איך להתעסק עם אנשים בחוץ, החושך והאפילה היו חבריה הטובים ביותר. אבל היה בו משהו מוזר. פניו הזכירו לה משהו, היא הרגישה שהוא כאילו קרוב אליה אבל באותו זמן רחוק, זר ומסוכן. הוא אמר לה שהוא מנהל בית ספר מיוחד, לאנשים מיוחדים והוא עוקב אחריה כבר זמן רב ורואה שלה יש כישרון להיות בו.  הוא הבטיח לה תנאים טובים ופיתוח כישרון, והיא ילדה עזובה שעד עכשיו לא הפיקה תועלת לאיש, השתכנעה. אבל עד מהרה היא גילתה שטעתה. אומנם היא חיה בעולם מיוחד וקסום שלא ידעה עליו, ורק האנשים המיוחדים ידעו עליו וחיו בו. אבל היא גילתה שהיא משובצת במקום הלא נכון. היא בבית ספר רשע, ממנו יוצאים המכשפים הנוראים, והיא בעל כורחה שירתה ולא רק שירתה הייתה העוזרת הראשית של המנהל – מר ג'ווינס, כי יתברר שכוחה חזק ורב, וכך ניצלו אותה על זה. היא הייתה צריכה לצאת להמון שליחויות ממנו, להרוג חפים מפשע, לשבור רוח אנשים, לצאת למסעות בחיפוש אחר דברים בלתי ידועים ועוד. וכך היא עבדה אצלו כמעט כבר שבע שנים, בעצם עד עכשיו. לנדה נשלחה למסע סודי ביותר להביא למנהל חפץ שהוא חשק בו כל חייו חפץ סודי שאנשים מעטים יודעים ומאמינים על קיומו, חפץ הנותן לבעליו את העוצמה החזקה ביותר של כל יצור חיי ביקום וגם מבטיח לבעליו תכולת חיים אין סופית. אדון ג'ווינס עשה תחקירים רבים בחיפוש אחר החפץ והמכשולים העומדים בדרך, ומצא אותו בסופו של דבר אך לא את המכשולים. למשימה זו כמובן הוא שלח את לנדה, להתגונן מפני מכשולים בלתי ידועים ולהביא לו את החפץ המהולל. כמובן שסיפר ללנדה קצת רקע, אך לנדה חשדה שהוא מסתיר ממנה משהו חשוב ביותר, והיא כעוזרת לא הייתה מורשת לשאול ולצפות לתשובות. והנה היא פה לאחר כמה חודשים של מסע לא פשוט, אבל בלי יותר מדי קושי. היא אפילו קצת פחדה שלא נתקלה במכשולים, אבל כשנכנסה לחדר היא הבינה שכל הקשיים מרוכזים במקום אחד.' את חייבת להיכנס ולהשיג את החפץ, אם לא, תיזרקי שוב לרחובות, והרי זה עדיף.' הדהד קול בתוכה. ' לא, אם תיכנסי תהרגי את עצמך' ענה קול שני. היא הכריחה את עצמה להתנתק מהמחשבות ולהיכנס שוב אל החדר. אין מה לעשות היא פשוט חייבת. היא נשמה עמוקות פתחה את הדלת בקושי מרוב רעדה ונכנסה לחדר בפעם השניה. היא הלכה במהירת סוקרת את הדירה מכל צד, היא רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר. אכן כפי שחשבה משמאלה היה שירותים ומימינה מטבח רעועה שהמשיך לסוג של סלון שהובילה לחדר שינה גדול עם מיטה זוגית, מיטת קומותיים ולול. לנדה סקרה את הדירה מספר פעמים. מדי פעם ראתה תצלומים ומסמכים ולקחה אותם כדי לעיין בהם לאחר מכן. שטיח רצפתי היה פרוס על כל הדירה אך הוא כבר נחרך בכל מיני מקומות והעלה אבק בכל צעד שעשתה. על הקירות היה פיח והדירה נראתה מבולגנת ובבירור נראה כי שנים איש לא ניכנס למקום. לנדה ריפרפה בראשה על הנתונים שידעה. המשפחה האחרונה הייתה עם תינוק שני ילדים ושני הורים, הם לא בהכרח קשורים לעולם הקסום, הם השאירו אחריהם בלגן ואיש לא ידע מה קרה להם ולדירה. לנדה מצאה את עצמה עומדת באמצע המסדרון הצר בדירה החשוכה, משהו משך את מבטה והיא הסתובבה. לפניה נגלתה לה בבואתה בתוך מראה עתיקת יומין. לנדה הרגישה שגופה צועד לעבר המראה ללא רצונה. ולפתע גל של כעס וזעם שטף את גופה, לנדה ניסתה להילחם ולהיאבק בו אך הוא היה חזק, ולהילחם בו היה כאילו להילחם מול עצמה. עיניה לא יכלו לזוז מהמראה. המראה כישפה אותה חזק והכניסה לה את הכעס לתוך גופה ממש פנימה, ולקחה ממנה כוחות. ברגע של מחשבה צלולה לנדה ניתקה את עצמה מהמראה וברחה אל מחוץ לחדר, מחוץ לקומה, מחוץ לבניין עד שכוחותיה אזלו והיא קרסה. היא לא ידעה איפה קרסה, היא לא ידעה הרבה דברים, אך היא ידעה שלקחו ממנה כוחות טובים והכניסו לה כוחות נתעבים, כאילו משהו השאיר שם את כוחותיו השליליים כדי להפיל קורבנות ולקחת מהם את כוחותיהם החיוביים. לנדה ידעה שהסיכוי לצאת ממצבה הוא נמוך או אפסי. היא ידעה שמצבה יותר גרוע מהמוות. אולי, כדי לקבל את החפץ שמאריך לך את החיים ואת העוצמות שלך, אתה צריך להיות במצב גרוע מהמוות, בעוצמות נתעבות אולי זה לא באמת שווה כפי שאחרים חושבים. זה לא משנה בין אם כן ובין אם לא, לנדה לא רצתה את זה לפני, אך קיבלה זאת בכל זאת, והיא לא תרשה לעצמה שלא לתקן את המצב ולהחזיר אותו כפי שהיה לפני החדר המקולל. בעצם כן להחזיר את כוחותיה אליה והכוחות האחרים אל החדר, אבל לנדה לא רצתה לחזור אל בית ספרה ואל המנהל והבוס שלה, היא רצתה להיות חופשיה, וכרגע עוד מחסום נוסף, לכל המחסומים אל החופש. היא תצטרך לעבוד קשה, אך לנדה ידעה שבחורה כמוה תצליח לבסוף. ובשקיעה המיוחדת של העיר לונדון, עם הרמונית הצבעים המתפרסים בשמים כמו על דף הצבוע על ידי מכחול, והכוכבים המלווים והמאירים את צעדיה, לנדה פסעה בדרך חדשה אל הרפתקה. עוד ניכונו לה קשיים שלא מהעולם הזה היא ידעה זאת בבירור, אך היא ידעה שבתוכה טמון מצפן והכוחות לדעת, לגלות ולהצליח את המשימה. ובסיומה לרכוש חברים, משפחה להשיב את הכוחות לעצמה ולהחזיר את האחרים, ולהיות… ולהיות… ולהיות חופשיה. 

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן