בס"ד

מגשר לגשר

"חירות אני הולכת לקניות, רוצה לבוא?" שאלה אמה של חירות, "לא תודה! אני מעדיפה להישאר בבית." צעקה חירות לאמה מחדרה. "טוב, אל תשכחי לנעול את הדלת כשאני יוצאת!" ענתה לה אמה. חירות שמעה את דלת הבית נסגרת, היא הלכה לדלת הבית ,נעלה, ומיד רצה למחשב. עברו 3 חודשים מאז שחירות פגשה את מעיין. את מעיין היא פגשה במחנה בני עקיבא, מאז הן החליטו להתכתב במייל, כי לשתיהן עדיין לא קנו טלפון. הן הפכו לחברות הכי טובות. למרות שהן היו החברות הכי טובות עדיין היו להן חילוקי דעות, חירות ממש רצתה שיקנו לה טלפון, ולעומת זאת מעיין לא רצתה טלפון. לכל אחת מהן הייתה דעה אחרת על עניין הטלפון, אבל חילוקי הדעות לא נתנו לחברות שלהן להיהרס. חירות כתבה למעיין במייל: "היי מעיין! מה קורה?" לאחר כמה דקות כתבה מעיין לחירות תשובה: "הכול בסדר, למרות שאני ממש מתרגשת מהתעודות מחר!" חירות ראתה את ההודעה ושמחה שמעיין מחוברת וכתבה לה בחזרה "גם אני מתרגשת! הלוואי שהתעודה שלי תהיה טובה! איזה באסה שאנחנו צריכות להתכתב דרך המחשב, הלוואי שעוד מעט נוכל להתכתב דרך הטלפון ולא דרך המייל." "חירות די עם זה, חשבתי שגמרנו להתווכח על הנושא הזה! יודעת מה? אני אתן לך משימה: מעכשיו את מסתכלת על אנשים שיש להם טלפונים במפגשים משפחתיים, או סתם עם החברות ובלימודים." כתבה מעיין לחירות. חירות הסתקרנה מה פשרה של המשימה וכתבה: "למה? איך המשימה תוכל לשכנע אותי?!" מעיין הכירה את האופי של חירות וידעה שרק אם היא תסתקרן מעט היא תסכים לעשות את המשימה, ולכן כתבה "חכי ותראי! טוב אני צריכה ללכת, להתראות!" חירות ראתה שמעיין התנתקה, וחשבה איך המשימה הזאת יכול לשנות את דעתה?! היא החליטה שהיא הולכת לעשות את המשימה.

ביום למחרת, חירות התחילה להסתכל סביבה על האנשים שיש להם טלפון ולאט לאט הבינה למה מעיין ביקשה שהיא תעשה את המשימה זאת…

בדרך לבית ספר היא ראתה הרבה אנשים שלא שמים לב למה שקורה סביבם, כי הם היו צמודים לטלפון שלהם, לרגע חשבה חרות: 'אולי באמת הטלפון הוא סתם דבר שממכר?'  אבל מיד חשבה מחשבה אחרת: 'אולי הם צריכים לדעת את סדר היום, ושלחו להם את סדר היום רק עכשיו?!'

אבל גם בבית ספר היא ראתה מורות מסתכלות רק בטלפון ולא מתעניינות בתלמידות.

ובפעולה בבני עקיבא היא ראתה חניכות שלמרות שהמדריכות השקיעו מאוד בשביל הפעולה הן ישבו ושיחקו בטלפון. היא התחילה להבין למה חברתה מעיין ביקשה ממנה שהיא תעשה את המשימה הזאת, היא רצתה שאראה איך האנשים שיש להם טלפון מתנהגים, הם לא שמים לב למה שקורה סביבם כי הם נמצאים בטלפון.

היא החליטה שמהיום היא, חירות, תנסה לעשות משהו סביב העניין של ההתמכרות

כשחזרה הבייתה מבית הספר, סיפרה לאמה את הרעיון שלה, לעשות משהו סביב העניין של ההתמכרות. אמה ממש התלהבה מהרעיון ואמרה שאם חירות תצטרך משהו היא תמיד יכולה לפנות אליה, וגם אם היא תצטרך מספר טלפון בשביל מודעות שתרשום את המספר טלפון שלה.

לאחר ששוחחה עם אמה כתבה למעיין: "מעיין צדקת, באמת טלפון זה דבר ממכר! הייתי רוצה לעשות משהו סביב העניין של התמכרות לטלפונים בשביל שהאנשים יהיו פחות מכורים. אמי ממש התלהבה מהרעיון רוצה לעשות איתי ביחד? ואם כן מה אנחנו יכולות לעשות?".  חירות, לאחר כמה דקות שראתה שמעיין לא עונה להודעות, חשבה, מה היא ילדה בת 12 יכולה לעשות?! אוף! אני לא באמת יכולה לעשות משהו! אני רק ילדה בת שתיים עשרה! ומייד הבינה, הכלל הראשון בהקמת פרויקט הוא להאמין, צריך קודם להאמין בעצמך, שאתה יכול.

עכשיו אחרי שהבינה את הכלל הראשון, חירות חשבה מה גורם לאנשים להתמכר לטלפון? אולי השעמום, חשבה. ואולי הם לא מודעים כמה זמן הם בטלפון? ואולי הם לא יודעים כמה הטלפון מזיק להם? אז איך אפשר לשכנע אותם לא להשתמש בטלפון יותר מדי?! ומייד כתבה את השאלות למעיין, לשמחתה של חירות, מעיין ראתה את הודעות שחירות שלחה, וגם היא לא ידעה את התשובה להם, "רוצה שאני אבוא אלייך ונתכנן הכול בבית שלך?" כתבה מעיין לחירות. "בסדר, אבל איך תגיעי מפתח תקווה לרחובות?" חירות לא הבינה. "אני אבקש מאימי להסיע אותי לביתך. גם היא התלהבה מהפרויקט." כתבה מעיין לחירות. "טוב, אז נפגש בבית שלי." ענתה חירות למעיין.  

לאחר שעה נשמעה דפיקה בדלת, "מי זה?" שאלה חירות, "זאת אני, מעיין. תפתחי לי חירות." ענתה מעיין. חירות פתחה את דלת ביתה, ושתיהן התחבקו חיבוק ארוך כי הן לא ראו זו את זו זמן רב.

לאחר החיבוק הממושך החברות הטובות התנתקו זו מזו, והתחילו להתמקד במשימתן.

"מה נעשה בתור התחלה? איך נגרום לאנשים להפסיק להתמכר?" שאלה חירות את מעיין.

"אני חושבת שקודם כדאי שנתמקד בפוסטרים, כדי להבהיר לאנשים מה אנחנו רוצות לעשות." ענתה מעיין לחירות.

"אני חושבת שגם נכתוב בפוסטר מי רוצה להתנדב אצלנו כי לא נוכל להקים כזה פרויקט גדול לבד."  חירות אמרה למעיין.

"סבבה! אבל צריך שם לפרויקט שלנו, איזה שם ניתן לו?" שאלה מעיין את חירות.

"אולי מגשר לגשר, כי בגשר יש שני צדדים וכל אחד יוכל לבחור את הצד שלו להיות מכור כל הזמן עם טלפון או להיות בצד השני, לא להיות מכור. מה שאנחנו רוצות שיקרה שרוב האנשים יגיעו לצד של הלא מכורים. וגם בגשר תמיד אפשר לעבור לצד השני אז אם מישהו ירצה לעבור אלינו תמיד הדלת תהיה פתוחה!" ענתה חירות למעיין.

"זה שם ממש יפה עם משמעות מצוינת, אני חושבת שככה נקרא לפרויקט שלנו: מגשר לגשר." ענתה מעיין לחירות בהתלהבות רבה.

והן התחילו לעבוד על הפוסטרים. בפוסטרים כתבו: שעת מפגש שתהיה בשביל לתכנן מה יעשו והן גם כתבו את מספר הטלפון של אמא של חירות לבירורים.

אחרי שסיימו לעבוד על הפוסטרים, הדפיסו, ותלו ברחבי השכונה. אמה של חירות התקשרה אל חירות ואמרה לה שכבר מישהו רוצה להתנדב. "מצוין!" ענו מעיין וחירות "שיבוא מחר למקום המפגש נשמח לראותו!" וככה במשך כל היום התקשרו מתנדבים רבים לבירורים והביעו רצון להשתתף.

למחרת בתאריך המפגש ישבו כ60 אנשים עם רצון להשפיע על עולם הטלפונים.

חירות ומעיין למרות שהיו רק בנות 12 ניהלו את הישיבה.

לאחר קבלת הפנים, חירות התחילה לדבר: "אני קודם רוצה להגיד תודה רבה לכול מי שבא, אז כפיים!" מחיאות כפיים סוערות קטעו  את דבריה ולאחר המחיאות המשיכה את דבריה: "רציתי להסביר קצת על הפרויקט, הפרויקט שלנו עוסק בהתמכרות לטלפונים, אני ומעיין חשבנו איך אפשר למנוע את זה, את ההתמכרות, אבל אחרי שחשבנו הבנו שאנחנו צריכות עזרה! אז תודה לכולכם שבאתם. אנחנו כאן כדי לדון איך אפשר למנוע את ההתמכרות, נשמח אם תציעו הצעות, ומי שרוצה כמובן יכול לשאול שאלות." חתמה חירות בדבריה, מסופקת. לאחר דבריה של חירות כולם היו מסוקרנים איך אפשר למנוע את ההתמכרות לטלפון, ואף לכמה מהם היו רעיונות, ובשביל שיהיה סדר, הדיון נערך בהצבעה, מי שהרים את היד סימן שיש לו שאלה או הצעה. חירות ומעיין הקשיבו בהתעניינות להם.

"אני חשבתי שאפשר לעשות אפליקציה שהיא מודדת את הזמן שאתה נמצא בטלפון, כך אנשים יהיו פחות מכורים כי יהיו מודעים לזמן בו הם נמצאים באפליקציות השונות." אמר איתי שהשתתף במפגש.

"רעיון מצוין! יש עוד הצעות?" ענתה מעיין.

"אני חשבתי שאפשר לעשות ערכות לניצול הזמן, כי אחד הגורמים להתמכרות זה השעמום!" אמר יעקב בהתלהבות.

"זה גם רעיון ממש טוב. וואו יש לכם רעיונות ממש טובים!" שמחה חירות.

"אני חושבת שהמקור לבעיה זה שאנשים רוצים להרגיש שיש איתם עוד אנשים, שהם לא לבד, אז אפשר לפתוח קבוצות שבכל קבוצה יחליטו על הזמן שהם לא בטלפון. אנשים ירגישו שהם שייכים למשהו ושיש אנשים שתומכים בהם במהלך הזה. וגם, אפשר להעביר הרצאות על הנזק שטלפון עושה" אמרה תהילה.

"רעיון ממש יפה! אני רק שואלת את עצמי איך נוכל לבחור מבין הרעיונות הטובים הללו רעיון אחד?!" אמרה מעיין, נרגשת.

"אני חושבת שאפשר להתחלק לקבוצות. כל קבוצה תהיה אחראית על משהו אחר וכך מי ששיטה אחת לא תעזור לו הוא יעבור לשיטה אחרת. כך רוב האנשים יהיו פחות מכורים כי לפחות שיטה אחת תוכל לעזור להם, אני גם אני חושבת שכל אחד מהמתנדבים יוכל להעביר הרצאה, במיוחד חירות ומעיין" אמרה הדס.

הנהוני הסכמה נשמעו בקהל, ולאחר כמה דקות חירות ומעיין צעקו ביחד: "מגשר לגשר, מתחלקים לקבוצות ויצאים למשימה!!"

כך "מגשר לגשר" עוזרים לאנשים לא להתמכר לטלפונים.

ומאז ועד היום חירות ומעיין עוסקות ב"מגשר לגשר".

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן