זה כבר התחיל בליל שמחת תורה
לא תיארנו שזה היה כל כך נורא.
אבא לקח את האקדח
ועזב את המטבח.
אימה, חרדה,
הפחד ששמחה עוד לא אדע.
עברתי על רשימת האנשים האהובים
וראיתי מי מהם עדיין בחיים.
נעלתי את הלב עם המפתחות
שלא יתפרק לאלף חתיכות.
אבל הם הרסו
פרצו את הגדר.
פרצו את לב האנשים
פרצו את ההגנה שלנו על החיים.
את התמימות שעוד נשארה לילדים.
הם השאירו שם בגן
מה שכבר היה מזמן.
כי הבובה הוורודה כבר קבורה מתחת לאלפי הריסות
שיום אחד אני מקווה שנצליח לבנות.
ואלו האנשים ששם למעלה לובשים חליפות,
מורדים כמה דמעות,
בוכים כשיש מצלמות,
וכשהכתב שואל: " מה הכי כואב לך בתקופה הזאת ?"
הם עונים
"אובדן החיים".
מצחיק ,
אבל זה יכל לא לקרות
זה יכל יותר קל להיות,
יותר טוב, יותר שמח,
אבל אני לא מחפשת את האשם להוכיח.
מחפשת אני את לב המשפחה
אולי הוא נשאר שם מי יודע
כי המנעול שאיתו נעלתי את הלב
נפרץ ביחד עם הגדר
אולי הוא אי שם ליד חוף הים,
או שהוא כבר לא כאן.
בקשה אחת אחרונה לפני שכל זה נגמר
אחרי זה תעזרו לי לחפש את הלב שאבד
"תארו לכם את החיים זזים אחורה וקדימה
מה שחסר שוב מתמלא
ומה שיהיה פתאום ישוב"
