מתחת לאף/ צופיה נוביק

אחיי, שרצו בחיפזון בין כל החדרים במטרה למצוא חפץ מה, העירו אותי. חיכיתי שיצאו לבית הספר, ורק אז, בקושי רב, קמתי מהחום והשלווה ששררו בין השמיכות. 

יצאתי מחדרי כאשר חיוך קל מרוח על פניי. רק עוד יום. רק הייתי צריכה לשרוד יום, וקיצו של הבידוד המעצבן והשיגוע האינסופי היה מגיע. 

הקורונה לא גרמה לי לכאבי ראש. גם לא לכאבי בטן. לא לשום כאבים שהם. אך היא גרמה לי לאבד את חוש הריח שלי. לי, אישית, לא היה אכפת כלל, אך אמא, משום מה, עשתה מזה עניין גדול. 

ירדתי במדרגות לקומה התחתונה. אבא היה בתפילת שחרית. אמא השאירה לי מכתב על השולחן: "רעיה, ביקשתי מאבא ללכת מייד לאחר תפילת שחרית לשוק עם רשימת קניות לשבת, מה שמשאיר אותך לבד בבית עד שיחזור. נבו מקבל חופשה של שבוע מהצבא, החל ממחר. אני רוצה לעשות עבורו סעודה גדולה, ולכן; כיוון שאת פטורה מהלימודים במצב הנוכחי, אבקש ממך להכין עוגת שוקולד, פשטידת בצל, ומרק כרצונך. אחזור הביתה בסביבות השעה 18:00, אז יש לך כמות זמן נכבדת. אוהבת, אמא."  

איזו אמא מעצבנת. מטילה עליי ועל אבא את כל העבודה, ומה היא עושה כל היום? לא היה לי כח בכלל. רק רציתי לנוח ולאכול ארוחת בוקר. אבל החלטתי שלשם שינוי, אקשיב. לא בגלל שרציתי לעזור לאמא, אלא בגלל ששמחתי מאוד. נבו חוזר מהצבא, ועוד לשבוע! 

את נבו אי אפשר שלא לאהוב. הוא אכפתי, אחראי, נבון, ואפשר לסמוך עליו שתמיד תהיינה לו עצות טובות לתת. הוא משדר תחושה תמידית של… מין מנהיגות כזו, כאילו את נמשכת אליו ומשתוקקת להקשיב לו. שמחתי, בלשון המעטה, שהוטלה עליי הכנת הסעודה ושנבו מגיע סוף סוף. 

אכלתי קורנפלקס ותפוח, ומייד ניגשתי לעבודה. עד שאבא חזר, כבר הונחו על השיש עוגת שוקולד ריחנית ופשטידה מגרה ועל הכיריים התבשל לו מרק הירקות. בזמן שהשלמתי כמה מטלות בלשון, בהבעה ובנביא, אבא ישב במשרד וקיים פגישה דרך הזום. הכנתי כריכי חביתה, וצפיתי מהקומה השניה באלנתן ורואי, שחזרו מהלימודים, אוכלים ושובעים. כתבתי קצת ביומני, ציירתי, ובעיקר חיכיתי שהיום יעבור ושהבידוד יגיע לקיצו. 

נבו אמור לחזור ממש כשעה לאחר שאצא מהבידוד, כך שזו לא תהיה בעיה. ו…זה קרה. יצאתי מהבידוד. נבו הגיע. אמא איחרה, כרגיל, דבר שדחה את הסעודה בכשעתיים. הסעודה היתה קצרה משציפיתי. שוחחתי עם נבו וקראתי קצת, עד שהעייפות הכריעה אותי, ונרדמתי. 

קמתי והתארגנתי ללימודים שבאופן מרגש- יתקיימו כרגיל. כשהגעתי לבית הספר, חברותיי לכיתה התרגשו וברכו אותי על חזרתי, שאלו לשלומי, וממש סייעו לי להסתגל מחדש. זה היה מוזר, אבל ממש נהניתי. הרגשתי אסירת תודה על כך שאני סוף כל סוף יכולה ללמוד כרגיל. ואז, קרה דבר מוזר. 

זה היה באמצע שיעור ספרות. הרחתי. בהתחלה חשבתי שאני הוזה דברים לא מציאותיים, כיוון שחוש הריח שלי אבד, אבל זה היה אמיתי כל כך. אך מה שהיה הכי מוזר בעניין, הוא שהרחתי עוגיות, ולא סתם עוגיות, אלא העוגיות המדהימות והטעימות שאמא שלי נוהגת להכין. הסתכלתי סביבי. אולי אני טועה. אולי למישהי בכיתה יש את אותו המתכון והיא אוכלת עוגיות באמצע השיעור. עיניי איתרו עוגה, כריך ומלפפונים, אך לא עוגיות. מוזר. 

החלטתי להתעלם ממה שקרה, ואמרתי לעצמי שבטח דמיינתי. טוב, עד שזה קרה שוב- בארוחת הצהריים. הרחתי. אבל שוב, לא את מה שציפיתי להריח. הרחתי עשן. הרבה הרבה עשן. הריח היה כל כך חזק שהסתחררתי, הרגשתי בחילה ואיבדתי את תיאבוני. ובתחושה מוזרה זו, נגמר לו היום. 

בדעתי היה לפרוק את תחושותיי עם הגעתי הביתה. אבא לא ממש יבין, אמא עסוקה, וכבר אין לי כח אליה או לזה שהיא רוצה לדבר איתי ועם זאת עסוקה מכדי לדבר. ואז נזכרתי -נבו בבית! וכך החלטתי שאיתו אתייעץ.

התיישבתי בכיסא בהסעה, ליד חברתי הטובה אביגיל ושקעתי במחשבות. עיניי נעצמו מעצמן, ושקעתי בשינה. 

חשתי בידה של אביגיל מנערת את כתפי. "יופי, התעוררת", היא אמרה, "עוד דקה האוטובוס יגיע לתחנה שלך". ואכן, כך היה, ירדתי מהאוטובוס והלכתי הביתה. עיניי תרו אחר נבו ולבסוף מצאתיו במטבח, שקוע בקילוף תפוחי אדמה. הוצאתי מהמקרר את מיץ התפוזים שסחטתי אמש ומזגתי אותו לשתי כוסות. טפחתי לנבו על הכתף. "בוא לשולחן, אני צריכה לדבר איתך". 

התיישבתי והנחתי את הכוסות, בזמן שהוא הניח את תפוחי האדמה, שטף את ידיו והתמקם לצידי. "מה העניין?" שאל, בעודו לוגם מן המיץ. "אני… מריחה דברים". צפיתי בעיניו מתרחבות בשמחה, ואז מצטמצמות חזרה בהבחנתם במבטי המהורהר. 

"פרטי", הוא אמר לבסוף. 

"טוב" היססתי והמשכתי "אני… לא מריחה את מה שאני אמורה להריח".

לפני שהוא הספיק לבקש ממני לפרט שוב, אמרתי: "היום בכיתה, הרחתי את העוגיות שוקולד צ'יפס של אמא. ובחדר אוכל הרחתי עשן. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל באמת שזה היה מציאותי באופן מדאיג". 

הוא הרהר קצת, ולבסוף אמר "מעניין. אל תדאגי יותר מידי. בואו נתייחס לזה כאל תעלומה. אל תדאגי, עוד נברר אותה" הוא חייך, שתה את שארית מיץ התפוזים וחזר למטבח. 

פתחתי את תיק בית הספר והוצאתי את מחברת המתמטיקה. ישבתי מולה ובהיתי, שקועה במחשבות, בכריכה הירוקה שעליה ציירתי כל כך הרבה. 

בדיוק אז, נכנסה אמא אל תוך הבית בקריאת "ש-לום". היא הניחה את התיק שלה לצידי, על השולחן, נשקה למצחי ונכנסה למטבח. היא שוחחה עם נבו וסייעה לו בהכנת ארוחת הערב. לאחר כשעה הארוחה היתה מוכנה וכולנו ישבנו בשולחן לאכלה. אלנתן ורואי שיתפו בהתלהבות על יומם בלימודים, אמא הקשיבה וכמוה אבא. 

הבחנתי בשתיקתו הלא אופיינית של נבו ובמבט המהורהר על פניו. "מה קרה?" לחשתי לכיוונו. הוא התנער ממחשבותי ומיהר לחייך "כלום, הכל טוב". הבנתי שאין בדעתו לשתף שום דבר וחזרתי להתמקד בצלחתי. אט אט, כולם התפזרו והלכו למלא את מטלותיהם, וכך גם אני. 

סיימתי את שיעורי הבית, קיפלתי את הכביסה, ושטפתי את הכלים. הייתי כל כך מותשת שנחתתי במיטה ונרדמתי מייד. 

אמא שכחה להעיר אותי ואיחרתי לבית הספר. היום היה שגרתי יחסית, חוץ מדבר אחד. הרחתי בטון, ולא רק לכמה דקות או לשעה, אלא לאורך כל יום הלימודים. כשחזרתי הביתה, הוא היה ריק. 

על השולחן היה מכתב: "רעיה, יצאתי להשלים כמה מטלות. אבא בעבודה. נבו יצא, לבקשתי, עם אלנתן ורואי לגן החיות. תהני לך בבית לבד, יש שאריות פשטידה במקרר. אמא" 

צנחתי לרצפה בתסכול. כל כך רציתי לדבר עם נבו, שסוף סוף מישהו יקשיב לי, אבל לא, אמא כהרגלה פשוט חייבת להרוס. וככה, הרכבתי על אוזניי את האוזניות, וברחתי למקלט המוזיקה. לאחר כשעה, אחיי חזרו. אלנתן ורואי לקחו את הפלאפון מידו של נבו ושיחקו בו ואני מיהרתי לספר לנבו את קורותיי. 

"מה הרחת הפעם?" הוא שאל, עוד לפני שהספקתי להגיד את מה שעל ליבי. ואז עצר רגע ואמר "תני לי לנחש. בטון?" 

הבטתי בו בפה פעור. "מ..מ..מה?! איך ידעת?!" תבעתי. 

הוא חייך. "תאלצי לחכות ולגלות בארוחת ערב", אמר והלך. 

חיכיתי בציפייה מורטת עצבים. הזמן הרגיש כנצח. וככה הגיעה השעה שש ואמא חזרה. זה היה הסימן שארוחת הערב, שכבר דאגתי לכל פרט בה, יכולה להתקיים. התיישבנו בשולחן ואכלנו מעט, עד שהתפרצתי.

"נבו, ספר! איך ידעת?!" דרשתי. 

"טוב" הוא פתח, ואז היסס "אמא, רוצה לספר לנו על היום שלך?" הוא שאל. היא הסתכלה עליו במבט תמוה. בדרך כלל, היא לא משתפת אותנו בסדר יומה, אבל נבו ביקש, והיא הבינה שמוטב שתסכים. 

"טוב… עבדתי קצת ולאחר מכן הלכתי להתנדב עם חסרי בית ולבנות להם בתים". ואז היא הוסיפה, בנימה גאה, "מוניתי כאחראית על מריחת הבטון". 

לפני שהספקתי לפתוח את פי, נבו שאל: "ואתמול?" 

אמא נבוכה מעט ולבסוף אמרה "טוב, זה היה היום החופשי שלי, אבל רציתי לעזור ולעשות משהו ולכן הכנתי לאותם אנשים עוגיות. ולא תאמינו, ממש כשהייתי בדרך הביתה, הרחתי עשן, הסתכלתי מעל ראשי, וראיתי בית בוער! רצתי פנימה והוצאתי משם ילדה שישנה בשלווה. חוץ ממנה, הבית היה ריק." 

היא סיימה את דבריה. נבו צפה בי ורמז לי להגיב. 

נשמתי עמוק. ההבנה חלחלה באיטיות. נכנסתי לאף של אמא. כל הזמן הזה הייתי באף שלה. הרחתי את הדברים שהיא עשתה. היא… עשתה דברים. דברים מדהימים. נשמתי עמוק. הראש שלי הסתחרר. 

איך לא שמתי לב?! איך לא ראיתי?! האם שפטתי אותה בפזיזות רבה מידי? האם… האם טעיתי בהנחותיי? האם העלמתי עין מ…מטוב הלב שאמא מפגינה? האם השקפתי על הכל באנוכיות? האם לא יכולתי לשפוט אותה באמת, בגלל שטוב הלב שהיא הפגינה לא נגלה אליי? לא היה מופנה דווקא כלפיי?

החרטה חלחלה בתוכי, ומתוכה פרחה אהבה עצומה בליבי. אהבה עצומה לאמי. ישבתי שם, שקועה במחשבות. בהלם. מעכלת את הכל. דמעה רטובה זלגה במורד לחיי. הרמתי את מבטי וצפיתי באמא, שהסתכלה עליי בבלבול ובדאגה. קמתי ממקומי וחיבקתי אותה. חיבוק אמיתי. חיבוק של חרטה. חיבוק של הבנה. חיבוק מבושם.

עד כמה אהבת את היצירה?