“עד החתונה זה יעבור.”
זה מעין סיפור שאנשים מספרים לעצמם
כשהם נמצאים עמוק בתוך הבור,
מתגלגלים בבוץ התסכול, הם חשים
לעתים כאילו הם תקועים
בבריכת מים מבלי יכולת לצוף –
כאשר המעשים מאכזבים והפרצוף
מבטא את כל מה – אבל ממש את כל
מה שהייתי, אולי, כביכול, יכול
לבצע ולא ביצעתי.
את המהלכים שעמדתי לשחק ולא שיחקתי
מבטא את חבל ההצלה הדק
המורד אל התהום
אך לא נמשך.
מבטא את הרגש שמבעבע כל כך
עד שהוא מאיים לפרוץ
אל החוץ
ולשאוג:
תתמודד.
///
עד החתונה זה יעבור.
זה מעין סיפור שאנשים מספרים לעצמם
אם לעתים יש תחושה כי מעתה
ועד עולם ועד
אני שבור, רמוס, מנותץ
מתחת להריסות של עצמי
שזועקות להתחבר.
וקשה להבין שהכול בסוף עובר
רק אם תעזור לו לעבור, ותצמיח ממנו משהו חדש.
אם תמשוך את עצמך מבור הנשייה,
ותתן לעצמך הזדמנות שניה
לגדול, לגדל, להתרומם, לפרוח
ולהבין שהתמודדות זה לא תמיד לברוח
אלא לעמוד איתן, חזק ולומר:
אני לא מפחד משום דבר
ולהתמודד.
///
עד החתונה זה יעבור.
זה מעין סיפור שאנשים מספרים לעצמם
כשהם למעשה רוצים לתת לזמן
לעשות את שלו ולתקן,
והם ממתינים לכך.
יושבים ומצפים לאח
לצרה שירים אותם ושיתמוך
כאילו הם הדבר היחיד שחשוב.
מחכים לנס שישקם אותם
ויבנה אותם מחדש.
אבל תכלס, אין כל ממש
בציפייה לדבר שלא יגיע לעולם
וזה לא יגיע לעולם
אלא אם כן הם יפעלו לזה שהוא יקרה.
ולא, שום דבר לא במקרה
ואם קיבלנו ניסיון אז כנראה
שיש לנו היכולת לעמוד בו,
ולהתמודד.
