עלמת הכפר / אריאל שלם נאמן

באותו הערב, החיש אמיל את צעדיו אל תחנת הרכבת. רק לפני חצי שעה
עזב את משרדו באחד מעשרות גורדי השחקים של ברלין, ליד מרכזי המסחר והכביש
הראשי. אין לו ברירה אלא למהר, אחרת יאבד את ההזדמנות לעלות על הרכבת
האחרונה לויטנברג, עיר מגוריו, וללון הלילה בביתו. היא תצא בשעה עשר ושלושים.
כשעצר האוטובוס בו נסע, נפתחו דלתותיו האדומות ועלתה לפניו תמונת העיר. גדודי
אנשים צועדים איש איש לדרכו בנתיבים שונים, תיקים בידיהם, ובעיניים העייפות אם
זר יתבונן, יראה כמה טרודים הם. אוזניים שאינן רגילות בעיר, לא יעמדו ברחשי
האוטוסטרדה הסואנת. עיר אין היא נחה.
עכשיו, ראה אמיל מרחוק את תחנת הרכבת. משם, נראו אורותיה עמומים.
אין זה סימן טוב עבור מי שחושש שהרכבת שלו כבר חלפה. משנכנס אל התחנה,
גישש בכיסי מעילו האפור כדי למצוא את כרטיסי הנסיעה וחלף בירידה על פני גרם
המדרגות האורך בדרך אל הרציף התחתון. המקום היה ריק מאדם. ברציף, החשוך
כמעט לחלוטין, האירה רק מנורת הבּוטקה של פקיד הרכבת שעבד במשמרת הלילה.
נראה כי שינה קלה אפפה את עיני האיש. אמיל הקיש על חלון הזכוכית.
"ערב טוב אדוני. מתי אמורה להגיע הרכבת האחרונה לויטנברג?" . הפקיד
שפשף את עיניו.
"לויטנברג? חוששני כי הרכבת שאתה מבקש כבר יצאה מהתחנה ומהעיר.
לאן נוסע איש כזה בשעה כזו?", שאל.
"הביתה. מתי מגיעה הרכבת הבאה לעיר?"
"אל דאגה, תוכל לתפוס את הרכבת הראשונה בשעה שבע בבוקר, אם תקפיד להגיע
בזמן כמובן."
אמיל המבוהל כמעט החסיר פעימה. "ומה אעשה עד הבוקר? מנהלי הרכבת אין להם
רחמים על איש אשר כל מבוקשו הוא לנוח בביתו אחרי יום מייגע?". הפקיד לא ענה.
הוא הסתכל על אמיל כאילו אמר לו, פתרון אין. עיכוב הנוסע במשרדו איננו אשמת
הפקיד.
*****
אמיל התיישב על ספסל הרציף והניח את התיק לצידו. אינו מכיר אפילו
פונדק דרכים אחד בקרבת מקום שיוכל להעביר בו את הלילה תמורת תשלום, עד ליום
העבודה הבא. גל של זעם החל להתפשט בגופו. הוא חש שהעיר נועלת בפניו את
שעריה בצאתו, ועתה הוא כלוא בתוכה. מחוגי שעון ידו מראים כי בימים כתיקונם,
היה אמור להיות בבית כבר לפני שעה תמימה. אותו ספסל רעוע נראה פתאום נוח
להפליא. אולי ינמנם בו קצת, הרי הכל רגילים לראות אנשי עסקים מכובדים כמוהו
ישנים בספסלי הרחובות.
הוא הסב על הדום הספסל והחל להירגע. בריק הגמור בראשו, צפה פתאום
המחשבה על חלום ילדותו. להקים בית עם משפחה וילדים באיזו עיירת גן- עדן
פסטורלית. אך משהתקבל לעבודה במשרדי חברת הדפוס הגרמנית, החלום נמוג.
השדות, המדשאות והאחו שחלם שיקיפו את ביתו הוחלפו בנחשי חנק מאספלט. בעיני
רוחו ראה סוסי פוני וכרכרות שהיו לבסוף לרכבים ולמוניות.
אותה שעה, רכבת אחרונה נכנסה לתחנה באיטיות, בנחת. היא התקדמה
לעברו, האטה עוד ועוד את מהירותה עד שנעצרה. כשנעצרה, נפתחה הדלת אך איש
לא ירד. אמיל, שהניח שכל הנוסעים כבר עזבו את הרכבת בתחנות הקודמות, נוכח
לדעת שטעה. אל הרציף ירדה מתוך קרון הרכבת האחרון עלמה צעירה כלילת יופי,
לבושה שמלת פרחים לבנה ככלה. עם פסיעת צעדיה הקלים, שערה מתנועע מצד לצד,
צבעו חום כצבע רגבי אדמת חורף. אילו הייתה תחנת הרכבת הומה אדם כעת, חשב
אמיל, בוודאי גברים רבים היא משתאים ממראֵהַ ונעמדים להתבונן ביופייה.
אמיל, שרגעים קודם לכן כמעט שקע בשינה עמוקה על ספסל הרציף, הבחין
בה. ככל שהלכה והתקרבה אליו, ליבו הלם בחוזקה. עיניו טבעו בעיניה, דרכן חש את
טוב ליבה ותמימותה של העלמה הזרה. חוט של חן המשוך בין צעדיה כמו סיפר לו
שאיננה בת העיר כלל. היא עשתה את דרכה בנועם משפת הרציף לתוך התחנה עד
שהגיע לספסל, שהיה למשכנו הארעי של אמיל במחצית השעה האחרונה.
*****
"ערב טוב אמיל. הייתי בטוחה שאהיה היחידה שנמצאת בתחנה בשעה כזו."
"ערב טוב גם לך," ענה אמיל, "ומאין לך שמי?"
הוא השפיל מבטו וכשראה את תג העובד שעדיין נותר מחובר לכיס חליפתו,
נזכר עד כמה מיהר לתחנת הרכבת. אמיל הזיז את התיק ופינה עבורה מקום על
הספסל. היא התיישבה לצידו.
"איני כלל צריכה לשאול אם אתה מאנשי העיר. לאן אתה נוסע מכאן?"
שאלה.
"לויטנברג, עיירת מגוריי. אך מחמת שאיחרתי לרכבת האחרונה, אצטרך
להמתין כאן עד הבוקר".
"במהרה היא תגיע, חמה ולבנה מחליפות משמרותיהן והעיר רודפת אחרי
זנבה, כלל לא מבחינה בכך". אמיל הבין כל מילה בדבריה. "ומגורַיְך היכן?"
"באחד הכפרים הרחק הרחק מברלין, הוא זאוברויילדשטאט."
"עתה ידעתי מדוע אינך נושאת עמך תיק בנסיעה, חופשיה את". היא חייכה,
חיוך יפהפה שחשף מבין שפתיים אדומות שיניים צחורות. תיק איננה
נושאת, אך חן בעיניו של אמיל היא נושאת. אמיל הבחין לפתע ששערה הפזור
שהתנועע על כתפיה, הפך בן רגע לצמה זוהרת וקלועה בקפידה.
"על חיי הכפר מה תספרי?" שאל אמיל.
"חיי הכפר חיי חלום. אשרי האיש אשר לא הלך בעצת עירונים, והוא מגדל
מזונו בשתי ידיו, עובד אדמתו, מטפח בהמותיו ומתענג על הפצעת השחר ועל
השקיעה."
"לפני כעשר שנים כשהגעתי לברלין, חשבתי שאין טובה מהעיר. עיר אשר
רחובותיה שוקקי חיים מבוקר עד לילה, שפע ממלא בה כל חנות ועסק, ובה פרנסתו
של אדם אינה טורדתו בעבודת כפיים. היום אני מבין שהיא שקר וכל מה שבה שקר.
מראה עצמה לשווא כחדישה ומפותחת, אך בעצם הופכת בעלי צלם אנוש לרודפים
אחר פרנסתם, תאבי ממון כבהמות."
"אם כן, הסתלקותָך מהעיר למתי?"
אמיל חשב על העבודה שיצטרך לעזוב ועל דירתו שמשקיפה על הכביש
הסואן. הוא הביט בה מבט חסר אונים, והיא כבר הבינה את שעל ליבו. רגליו השקועות
עמוק באדמת העיר לא יתנו לדבר להתרחש. בעיניה נראו טוב ליבה וחמלתה כלפי
האיש שנפשו לא יודעת מנוחה.
*****
בסיום שיחתם ישבו ולא דיברו עוד, רק במבטים. ביניהם על הספסל שררה
דממה מוחלטת. דממה נעימה של גבר ואישה שנושאים על גבם שקים של שנים. אמיל
המשיך להתבונן בפניה, פני המלאך שלה. הם הביטו זה בזה במשך דקות שלמות.
פתאום קמה העלמה והושיטה ידה לאמיל כדי להקים אותו מהספסל. אמיל
נתן לה את ידו בהתרגשות, מובך במקצת ונהנה ממגע ידה הרך. היא הובילה אותו
למרכז החדר. הם נעמדו שם, היא נשאה אליו עיניים וראשו החל סחרחר. רצפת האבן
האפורה של התחנה הוריקה אט- אט. החלו לבצבץ ממנה דשא ופרחים סגולים
ואדומים. תקרת התחנה נעלמה ובמקומה הופיעו שמי יום שטוף שמש. מלבד הציפורים
המצייצות ועלי העצים המרשרשים, נשמעה גם מנגינה שקטה ומנחמת מליבה של
אותה עלמה.
מבלי משים, הם החלו לזוז ולרקוד לצליליה. צעד אחורה ושניים קדימה.
ידיו של אמיל עוטפות את כתפיה והיא אוחזת במותניו. עיניהם לא סרו זה מזו. רגליה
הקלות נשאו אותם במעגלים בשדה, בין פרחים ושיחים. יחפים היו, כשאת רגליהם
מלטפת אדמת דשא נעימה.
עוד נמשך המחול, אמיל ועלמת החן נעים יחד כאיש אחד. מבין פרחי השדה,
הציץ ראש של תינוק קטן. שחוקו של הרך הרטיט את ליבו של אמיל. מעיניו זלגה
דמעה, אותה היא מחתה באצבעותיה על פניו.
"לשמך עדיין לא שאלתי", אמר אמיל. קולו נשמע לו נמוך וחזק כמתוך
חלום. היא חייכה לו בעדינות ובשקט.
"אין אתה מבקש לעלות על הרכבת שתצא בשעה שבע לויטנברג?" קול
עמום הגיע לאוזניו של אמיל.
צבעי שדה הפרחים נמרחו ולפניו עמד פקיד תחנת הרכבת במדיו הכחולים.
"אינך שומע. אתה ממתין ליציאת הרכבת לויטנברג? היא תצא בעוד כחמש דקות, שים
לב."
אמיל הסתובב לאחוריו. התחנה עלתה לפניו ריקה ואפורה כבראשית הלילה.
השדה הירוק נעלם כלא היה. גם את האישה ההיא חיפש, והיא איננה.