שיר ערש

" איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?

 איך יכול אדם להאמין שהוא לבד?.." ( דורי מנור )

יונתן ישב בשקט, על כיסא הנדנדה הגדול.

גופו הצנום התגמד עוד יותר לעומת גודלו של המושב. כשקצה הכיסא מתנשא מעל ראשו, ורגליו מיטלטלות בין שמים וארץ, נדמה כאילו הוא גמד בארץ ענקים. כאילו הוא עצמו דמות הלקוחה מאחד מספריו המצוירים.

יונתן הרים את רגליו לעבר חזו, מקפל אותן וכורך סביבן את זרועותיו. הוא החל להשעין את משקלו קדימה ואחורה, מזיז איתו את הכיסא בחריקה קלה.

עיניו הגדולות, הכחולות, העדינות, בהו קדימה כל העת, מזוגגות, מתבוננות אך לא רואות דבר. העצבות ניכרה בהן. נדמה היה כאילו בכל רגע עמד לפרוץ בבכי, כאילו הבין הוא שחייו אינם דומים לחייהם של הגיבורים בספריו ולו במעט.

לפתע, החל יונתן לשיר. לא שיר ברור, לא לחן מוגדר ומילים מסותתות היטב. מעין רצף צלילים, מוטעמים בהברות, שנשפכו אחד לתוך השני. התווים הסתחררו, בודדים, מסביב לגופו הקטנטן, והתפשטו בחדר. המסכנות בלטה בכל אחד ואחד מהם.

הוא שר על מנת למלא את השקט, על מנת להפיג את העול שבמחשבותיו שלו על ידי הפרחתן, לא גמורות, לחלל האוויר.

היה מעין קצב לשירתו. לא מייד היה ניתן לתפוס אותו, לא בקלות. אבל לאורך זמן התגלתה תבנית מסוימת בסדר ההברות שלו, בגובה הצלילים ובזמן שיונתן נתן להם, מתאים באופן מושלם לקצב נדנוד הכיסא הישן.

שירו של יונתן הלך והתמשך, הלך וגווע. הוא נחלש בהדרגתיות, כמעט בלי משים, כמו הגל שמגיע, וחוזר; מגיע, וחוזר; עד שלפתע מגלים כי השפל נשא אותו הרחק משם אל תוך המצולות.

לבסוף השיר כבה, דעך אל תוך השקט שאחרי הסערה. ואיתו, גם יונתן עצם את עיניו ונרדם.

כשהוא מכורבל כך בתוך עצמו, רועד ומצטנף מפני הקור, הוא נדמה כל כך-

שברירי.

***

יונתן ישב בשקט, על כיסא הנדנדה הגדול, והתבונן ברֶיי.

היא חייכה אליו, חיוך חמים ורך, שהרגיש כמו שמיכת פוך ביום חורף, כמו נשיקה של אמא.

ריי לא הייתה צריכה מילים. בין יונתן לבינה לא היה שום מסך מגומגם ומשתתק. רק הרגשה. הרגשה שהיא כאן, הרגשה שיהיה בסדר.

יונתן יכל לראות שגם ריי קצת עצובה. אבל היא חייכה אליו בכל זאת. הוא היה הכי חשוב לה, אז היא חייכה גם אם עצוב. יונתן חייך אליה בחזרה, חיוך סודי שרואים רק בעיניים, כי גם היא הייתה הכי חשובה לו.

ריי ניגשה אל יונתן, ליטפה בעדינות את כתפו. תחושת מנח היד שלה, חמימה ויציבה, נותרה ביונתן גם לאחר שהיא ניגשה אל גב הכיסא והחלה לדחוף אותו.

קדימה, ואחורה. קדימה, ואחורה. הקצב הנעים של תנודות הכיסא, יחד עם חריקתו העדינה של העץ, השרו ביונתן שלווה. ריי כאן. ריי תשמור עליו. שום דבר רע לא יקרה לו.

במתינות, ברוך אין קץ, היא החלה לשיר. יונתן לא זיהה את המילים או את המנגינה, אבל תחושת המוכרות החמימה הציפה את גופו בכל זאת, מגנה עליו כמו מבצר של כריות.

ריי שרה בקצב נדנוד הכיסא, מטעימה את ההברות והתווים כך שישתלבו בהרמוניה עם העץ המנגן. היא שרה על אהבה, ועל יופי, במילים ניגרות צמר גפן מתוק, אוורירי.

יונתן נתן לשיר לסחוף אותו, להרים בעדינות ולנשוא אל עבר השינה המתוקה.

ריי המשיכה לשיר זמן מה לאחר שנרדם. משהו בה תמיד גרם לו להרגיש-

בטוח.

עד כמה אהבת את היצירה?