בום! נשמעה טריקת דלת. אף אחד לא התרגש מכך זה היה קורה לעיתים קרובות כשהיא היתה חוזרת מבית הספר. לינה היתה ילדה בכיתה ה', היא היתה ילדה מיוחדת ורגישה, אך עם הזמן היא שמה לב שחברותיה לא פונות אליה ומדברות עליה מאחורי הגב. כשלינה הבינה שעושים עליה חרם זה היה שלא הזמינו אותה למסיבת יומולדת שכל בנות הכיתה הוזמנו חוץ ממנה, היא חשה בדידות נוראה אך התביישה לקבל עזרה ממישהו מבוגר וכל פעם כשההורים היו מעלים את הנושא הזה, היא היתה מתעצבנת, נכנסת לחדר וטורקת את הדלת. "שוב פעם לא מדברים איתה?" אמר אבא של לינה לגלית אשתו. אמא של לינה נפטרה כשהייתה ילדה קטנה ואביה התחתן עם אישה נחמדה ושמה גלית, לינה מאוד אהבה את גלית והרגישה כמו הבת שלה. "את יכולה לפנות אליי כל פעם כשתצטרכי" הייתה נוהגת גלית לומר ללינה. "יש לי רעיון" אמרה גלית ורצה לטלפון כשחיוך קטן על שפתיה, אבא של לינה לא הבין דבר מהשיחה כי גלית דיברה בשקט שלינה לא תשמע, "טוב נו מה כבר אפשר להפסיד" חשב בינו לבין עצמו. למחרת, כשחזרה לינה מבית הספר, ראתה את סבתא שלה יושבת על הספה וממתינה. לינה רצה לסבתא וחיבקה אותה "הכנת עוגיות שוקולד?" שאלה לינה, "כן אבל קודם יש לי משהו קטן לספר לך" אמרה סבתא, לינה התיישבה לידה, הקשיבה בסקרנות וסבתא התחילה בסיפורה. "פעם הייתה ילדה שקראו לה שושי, היו לה הרבה חברות, היא היתה כישרונית והיו לה הרבה תחביבים. יום אחד, בהפסקה, באמצע משחק, ראתה שושי את אחת מהבנות הולכת לצד ומטיילת לה הרחק לבדה בין הרקפות, היא ידעה מי זאת, זאת מילי! מילי הייתה ילדה שקטה ולא כל כך בולטת ולפעמים היתה מטיילת לבדה בין רקפות, אף אחד לא התעניין בכך, אך את שושי זה מאוד סיקרן. שושי רצתה לגשת לשאול אותה מה היא עושה שם, רק חבל שבדיוק היה צלצול והיה צריך לחזור לכיתה…בשיעור שושי לא הייתה מרוכזת, נו איך אפשר להתרכז כשאתה טרוד כל כך במחשבות, שושי לא הפסיקה לחשוב על מילי, ולמה היא היתה שם לבד? ואם קרה לה משהו? אחרי זמן מה כשהיא שקועה במחשבותיה, נשמע הצלצול המעיד על סיום הלימודים. שושי לא היתה מסוגלת ללכת הביתה בלי לבדוק את פשר הדבר, אמא שלה תמיד הזהירה אותה לא ללכת לבד למקום לא מוכר בלי להודיע, היא ידעה שזה מסוכן, אך הסקרנות גברה. "אני אלך רק לכמה דקות ויחזור, אף אחד לא ישים לב" חשבה לעצמה שושי וחיזקה את עצמה. שושי הלכה לאותו המקום בו ראתה את מילי אך מילי כבר לא היתה שם. על אף זאת היא החליטה להמשיך ללכת כדי לנסות להבין מה מיוחד במקום הזה. המקום היה מאוד גדול ויפה, היא הביטה ברקפות הסגלגלות הניצבות מתחת לסלע בהתפעלות, אך היא לא שמה לב שהזמן עבר והתחיל להחשיך…
שושי נבהלה, הרי היא לא תראה את הדרך בחשכה, היא התיישבה על אחד הסלעים ופרצה בבכי אך מיד הפסיקה, "אני כבר ילדה גדולה, ילדים גדולים לא בוכים", שושי נרדמה היא היתה נורא עייפה ומותשת. "מה זה מה את עושה כאן?" שושי התעוררה בבהלה, "מה זה מילי איפה אני?" "תגידי לי את" ענתה לה מילי כשהיא מבולבלת מהמקרה. כל הדרך הביתה חשבה שושי "אמא נורא תכעס ומה אני יגיד לה". כשושי נכנסה הביתה היא ראתה את אמא שלה יושבת על הספה עם פנים כועסות, "תגידי את נורמלית? למה חזרת רק עכשיו הביתה? את יודעת כמה דאגתי לך? איפה היית? תעני לי מייד!" שושי היתה נורא מבולבלת היא לא ידעה מה לענות, "אני מחכה לתשובה" אמרה אמא בקוצר רוח. לשושי לא היתה ברירה והיא נאלצה לספר את כל האמת. "את יודעת שזה חמור מאוד מה שעשית, מגיע לך עונש! את לא יוצאת עם חברות שבוע!" במשך השבוע חברות של שושי עשו דברים ביחד, היה להם מוזר ששושי לא באה איתם מפני שהיא תמיד היתה הולכן איתן לכל מקום ועכשיו ניסתה להתחמק מהן "אולי היא כבר לא רוצה להיות חברה שלנו" חשבו, אך המחשבה חלפה לה במהרה והן שבו לעיסוקן. בבית ספר, שושי היתה שקטה מתמיד, מילי ניגשה אליה ושאלה "מה קרה למה את שקטה היום במיוחד?" שושי, שכבר לא היה לה מה להפסיד וגם מפני סקרנותה היא החליטה לשאול מילי על כך שהיא מתבודדת לפעמים ליד הרקפות. "תראי זה משהו שלא סיפרתי לאיש מעולם" אמרה מילי " אבל טוב נו תבואי איתי בהפסקה לחצר ואני יספר לך כי אני רואה כמה שזה מטריד אותך". בהפסקה, ישבו מילי ושושי על הספסל בחצר, מילי התחילה לספר: "אני מאוד אוהבת פרחים, הפרח אהוב עליי הוא הרקפת. לרקפת יש תכונות מיוחדות הוא צנוע וענו. אחד התחביבים שלי הוא לטייל במקום הזה עוד מאז שאני קטנה, אני אוהבת לחשוב ולדמיין לעצמי בשקט זה נורא מרגיע אותי, זהו זה הכל, את היית יכולה לשאול אותי בהתחלה ולהבין הכל במקום לסכן את עצמך" "את צודקת זה היה מעשה פזיז ואני ישתדל לא לחזור עליו" אמרה שושי.
"שושי זאת את, נכון סבתא?" שאלה לינה את סבתא שושנה. "כן, ועכשיו תגידי לי מה המסקנה שלקחת מהסיפור", "אני הבנתי סבתא, אני צריכה לשאול ולברר אם אני מרגישה שקורה משהו חריג ולא לחכות וסתם לסבול" אמרה לינה, "מסקנה יפה, אני שמחה לשמוע, ועכשיו…" "אוכלים עוגיות שוקולד?" שאלה לינה כשהיא כבר בדרך לקחת את הביס הראשון…
