אֵם, וְחַיָּל. /שבות סיני

גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף הֵטִיחַ טִפּוֹתָיו בַּמִּדְרָכָה הָאֲפֹרָה.
בְּפֶתַח הַבַּיִת, כְּשֶׁהַדֶּלֶת עוֹד פְּתוּחָה, חוֹשֶׂפֶת אֶת הָאוֹר הַחַמִּים הַשּׁוֹרֵר בִּפְנִים,
הֵם עָמְדוּ. זֶה מוּל זוֹ.
אֵם אוֹהֶבֶת וּדְאוּגָה,
וְחַיָּל.
מַבְּטֵיהֶם מִתְמוֹדְדִים,
חֲמוּרִים.
הָאֶחָד בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת,
הַשְּׁנִיָּה בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת.
גּוּפוֹ רָעַד מֵהַקֹּר
יָדָיו מֵהַמִּכְתָּב הָאָחוּז בָּהֶן.
גּוּפָהּ הָיָה קָפוּא
עוֹד יוֹתֵר מֵהָאֲוִיר שֶׁבַּחוּץ.
שְׁתִיקָה כְּבֵדָה עָמְדָה בֵּינֵיהֶם.
אֵם
וְחַיָּל.
וּמֵאֲחוֹרָיו
דּוֹמְמִים
עוֹד שְׁנֵי לוֹבְשֵׁי מַדִּים.