-המורה-
ישבתי בכיסאי שבחדר המורים ולכסנתי מבט אל חצר התיכון.
שם היא הייתה. כמו תמיד.
שחר.
יושבת מתחת לעץ השקד, ראשה רכון על דפי היומן שלה, עטה מרחף מעל המילים שהיא כותבת.
תיקה הישן, המעוטר בפרחים דהויים, נשען עליה כמו שותף סוד.
היא תמיד הייתה שם, באותו מקום, באותה תנוחה כמעט מקובעת, שקועה בעולמה.
אבל אף פעם לא הבנתי אותה.
שחר נדמתה לי כמין משוואה מסובכת, רמזים שמובילים לשום מקום. לפעמים נדמה היה לי שהיא שקופה, אבל אז, פתאום, הייתה פולטת הערה חכמה, חדה, כאילו רואה יותר ממה שאחרים רואים.
משהו בה ריתק אותי, אבל לא ידעתי איך לגשת אליה.
עוד לפני שהצלחתי להחליט, הצלצול קטע את מחשבותיי.
נאנחתי, הרמתי את תיקי ומיהרתי לכיתה.
בתום השיעור, ראיתי איך היא אורזת את חפציה במהירות, דוחסת את ספריה אל תוך התיק כאילו היא בורחת ממשהו.
"שחר!" קראתי.
אבל היא כבר הייתה מחוץ לכיתה, צעדיה מהירים ונחושים.
נאנחתי, הסתובבתי לקחת את תיקי, וכשפניתי לצאת, שיר ניגשה אליי.
"המורה," היא לחשה במהירות, מבטה נודד אל הדלת. "תשימי לב לשחר. אני חושבת שמשהו לא בסדר איתה."
"מה זאת אומרת?" התחלתי לשאול—
אבל היא כבר נעלמה.
עמדתי שם רגע, מהרהרת בדבריה של שיר, ואז הבחנתי ביומן.
יומנה של שחר.
הוא נח פתוח על השולחן שלה, דפיו מקומטים מעט, כאילו נסגר בחיפזון.
לא תכננתי לקרוא. באמת שלא.
אבל משהו ביומן הזה קרא לי. אולי זאת הייתה האינטואיציה שלי, אותו קול פנימי חלש שאמר לי שלא להתעלם.
צעדתי לעברו בהיסוס, ולפני שהבנתי מה אני עושה, עיניי כבר רצו על הדף הפתוח.
ואז ראיתי את זה.
"הצילו. הם קרובים. אני מרגישה את זה. ואני לא יודעת כמה זמן נשאר."
לרגע, הכול סביבי היטשטש.
ליבי פעם בחוזקה, הכאה כואבת על הצלעות שלי. נשימתי נתקעה בגרון, כמו נלכדה בו ולא הצליחה לצאת.
הרגשתי את הדם אוזל מפניי. גופי נדרך, קצות אצבעותיי דגדגו באי-נוחות, כאילו מישהו שפך עליהן מים קרים.
קראתי את המילים שוב. ושוב.
כל חלק בי רצה להאמין שאני טועה. שזה סתם… משהו אחר. אולי תרגיל בכתיבה, אולי סיפור שהיא ממציאה.
אבל הכתב.
הכתב היה רועד.
מבוהל.
כאילו היד שכתבה אותו לא הייתה יציבה, אולי אפילו הייתה נתונה לאימה טהורה.
גרוני היה יבש פתאום. ליחכתי את שפתי, אבל זה לא עזר.
מה אני אמורה לעשות?
אני מורה מנוסה. תמיד ידעתי איך להתמודד עם תלמידים. אבל הפעם…
משהו בי אמר לי להתקשר לאמא שלה.
אבל אז הזיכרון היכה בי —
הפעם ההיא, כשהתרעתי על תלמידה אחרת. כשניסיתי לעזור.
כמעט פיטרו אותי בטענה ש'גרמתי לה להרגיש אי נוחות'.
האוויר סביבי נהיה כבד.
לא. אני אחכה.
מחר, כשאחזיר לה את היומן, אני אשאל אותה. אבדוק. אראה אם היא בסכנה.
ידי רעדה קלות כשהרמתי את היומן, אבל בדיוק אז—
נשמעה דפיקה בדלת.
הרמתי את מבטי, ולרגע התאבנתי.
המנקה החדש עמד שם.
"את בסדר?" הוא שאל.
היה משהו במבט שלו… משהו בוחן. חודר.
לרגע היה נדמה לי שהוא יודע שקראתי.
ליבי עדיין הלם בחוזקה, אבל אילצתי את עצמי להיראות רגועה.
אל תתני לו לדעת.
סגרתי במהירות את היומן, דחפתי אותו לתיק, והינהנתי.
"כן. הכול בסדר."
פסעתי החוצה, צועדת במסדרון.
אבל התחושה לא עזבה אותי.
מכירים את התחושה הזאת שאתם מרגישים שמישהו מסתכל עליכם?
נעצרתי.
הסתובבתי.
המנקה עדיין עמד שם.
אבל עכשיו—
הטלפון שלו היה מכוון אליי.
צמרמורת חדה חלפה בגבי, כמו להב קר.
ברגע שהוא הבחין בכך, הוא השפיל את המכשיר וחזר לעבודתו, כאילו כלום.
את מדמיינת. נכון?
ניסיתי לשכנע את עצמי.
אבל הלב שלי פעם חזק מדי בשביל להאמין בזה.
-שחר-
נכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת בחבטה. הרעש הדהד באוויר הדומם, אבל זה לא היה משנה.
גבי נשמט אל הדלת, ריאותיי בערו. ניסיתי לנשום, אבל החמצן הרגיש דליל מדי. החזה שלי עלה וירד במהירות, טיפות זיעה זלגו מצחי, ולבי הלם כל כך חזק שהרגשתי אותו ברקות.
עמדתי שם רגעים ארוכים, מנסה להשתלט על הרעידות שאחזו בי.
ואז שמעתי את הצעדים שלה.
אמא נכנסה לסלון, תווי פניה היו מתוחים, דרוכים. עיניה נפערו כשהביטה בי.
"אנחנו חייבות ללכת. עכשיו."
לא שאלתי שאלות.
רק רצנו.
הכביש היה ארוך מדי. צר מדי. חשוך מדי.
ברחוב השקט שררה דממה לא טבעית.
העצים עמדו קפואים במקומם, כמו חיילים בשורה. האוויר לא נע.
שום ציפור לא צייצה. שום חתול לא רץ בין המכוניות.
כל צליל — כל חריקת צמיג, כל טריקת דלת — נשמע כמו ירייה.
כמעט שלא הספקתי להיכנס למכונית כשאמא שילבה להילוך ויצאה מהחניה במהירות.
הגלגלים חרקו, הצמיגים נאבקו בכביש, והנוף התחיל לרוץ סביבנו כמו צללים מטושטשים.
הידיים של אמא לפתו את ההגה כאילו היו יכולות לקרוע אותו ממקומו. היא לא הפסיקה לבדוק את המראה הצדדית.
הרגשתי את זה בבטן.
את תחושת הסכנה, את הלחץ המתהדק על החזה, את הידיעה שמשהו פה לא בסדר.
כל מכונית חולפת נראתה חשודה, כל צללית בצד הדרך גרמה לי לזקוף את הגב.
כל שקע באספלט הורגש בעוצמה, כאילו הדרך עצמה ניסתה להזהיר אותנו.
עברו חמש דקות. עשר. רבע שעה.
אמא לא דיברה, אבל אני קראתי אותה.
ההבעה שלה הייתה קפואה, מרוחקת. כמו מסכה. אבל העיניים שלה…
שם ראיתי את זה.
את הניצוץ הקטן שנאבק לא להיכבות.
הזיכרון של האישה שהייתה פעם, לפני שהכול קרה. לפני הפחד.
ואז זה קרה.
העיניים שלה התרחבו.
ראיתי את הדם אוזל מפניה.
האימה.
"טוב," היא ניסתה להגיד, אבל זה לא היה "טוב".
זה היה משהו אחר.
"למה את מסתכלת ככה?"
גרונה נע באיטיות. היא ניסתה לבלוע רוק. ואז לחשה:
"אני חושבת שפניתי לכיוון הלא נכון."
הקול שלה רעד.
ראיתי איך היא מתקנת את המסלול.
איך שפתיה נלחצות זו לזו, איך ידיה רועדות כשהן אוחזות בהגה בכוח, כאילו אם רק תלחץ מספיק חזק—תוכל להחזיק אותנו במקום, לעצור את העולם מלהתהפך.
הלב שלי דפק כמו תוף מלחמה.
ואז הסתכלתי במראה האחורית.
שני ג'יפים.
מאחורינו.
מתקרבים. מהר.
דם רץ בעורקיי כמו לבה.
משהו חם ולוחץ התהדק סביבי — חבל בלתי נראה שהתלפף על צווארי, על חזי, משך אותי לאחור, חזק יותר עם כל שנייה שחלפה.
"אמא…?"
"אני מצטערת," היא לחשה. קולה היה חנוק. שבור.
"על מה את מצטערת?"
ואז נשמע הבום.
משהו התרסק.
משהו פגע בנו.
העולם התהפך.
ואני נבלעתי בשחור.
-זיכרון-
"אמא?"
אמא הסתובבה אליי בבהלה.
היא החזיקה מסמך ביד, ועיניה קפצו אל הדלת, כאילו פחדה שמישהו עומד לפרוץ פנימה.
"מה את עושה פה?" קולה היה חד, נוקשה. "את צריכה להיות בכיתה. את כבר בכיתה א'. את לא ילדה קטנה."
"לא היה לי כיף בבית הספר," מלמלתי.
משהו בפניה התרכך, ולרגע היא חזרה להיות אמא שלי. היא התיישבה לידי. "ספרי לי, שחר שלי."
"רבתי עם שיר," אמרתי, מחטטת בקצה השרוול שלי. "היא אמרה לי שאבא שלי איש רע."
האוויר בחדר השתנה.
הרגשתי את זה בעור שלי, בקור הפתאומי שהתגנב דרך הקירות.
"נכון שהוא לא?" שאלתי. "נכון שהוא איש טוב? כמוני?"
עשיתי את הפרצוף הכי תמים שלי.
הפרצוף שתמיד גרם לה לחייך.
אבל הפעם… היא לא חייכה.
היא רק נשמה עמוק.
וכשדיברה שוב, קולה היה חלול.
"יש לי עבודה לעשות. ואת צריכה לחזור ללימודים."
היא יצאה מהחדר.
והשאירה אותי לבד.
קברתי את פניי בכפות ידי, והשתדלתי לבכות בשקט.
אולי אני רק בכיתה א'.
אבל הבנתי.
שיר צדקה.
הזיכרון החל להתעמעם…
צפתי.
לא היה אוויר. לא היה אור.
רק רִיק.
בועה של שקט אין-סופי, של שחור סמיך, עוטף ומחניק.
ואז—
הבועה התפוצצה.
ונפלתי.
נפלתי עמוק, עמוק אל תוך החשכה.
אולי ככה מרגישים כשמתים.
-המורה-
היא הייתה שם.
ישבה בכיתה, בדיוק במקומה הקבוע, אבל…
משהו היה שונה.
הבעת פניה הייתה שלווה מדי. אדישה מדי.
זה היה כאילו מישהי חיקתה את שחר—אבל לא הצליחה ללכוד אותה באמת.
ניגשתי אליה, מנסה להרגיש אם זה רק בראש שלי.
"שכחת את היומן שלך אתמול בכיתה."
הושטתי לה אותו.
היא בהתה בי.
מבטה היה ריק. קפוא.
הזריזות הרגילה שלה נעלמה.
ואז, בפתאומיות מוזרה, היא שלחה יד חדה ולקחה אותו ממני, כאילו מישהו הדליק מתג בתוכה.
בלי להוריד את עיניה ממני, היא תחבה אותו לתוך תיק שחור, חדיש.
לא התיק הישן שלה.
לא התיק שלה.
מאותו יום, שחר הפסיקה לשבת תחת עץ השקד.
שחר הפסיקה לכתוב ביומנה.
ומשהו בי ידע — שחר כבר לא הייתה שם.
חזרתי הביתה, לרחוב השקט והפורח שלי, למקום שתמיד הרגיש כמו בועה בטוחה.
פתחתי את תיבת הדואר ושלפתי מכתב.
לא היה עליו שם שולח.
נכנסתי הביתה, מילאתי לי כוס זכוכית גבוהה במיץ תפוזים טרי—ההרגל הקטן שלי מאז הילדות—והתיישבתי על הכורסה הישנה, גוניה הדהויים מספרים את השנים שחלפו.
פתחתי את המעטפה לאט, משהו בתחושה שלי צורח שמשהו כאן לא בסדר.
"המורה,
אם את קוראת את המכתב הזה, כנראה שמשהו נורא קרה."
הדם בעורקיי קפא.
"מי שנמצאת בכיתה זאת לא אני.
אמא שלי הסתבכה עם האנשים הלא נכונים. הם רודפים אותנו כבר זמן רב.
אם קיבלת את המכתב הזה—זה אומר שחטפו אותי ואת אימי.
ומי שנמצאת עכשיו בכיתה… זאת לא אני.
זו לא בת אדם.
זו המצאה שלהם. רובוט. חיקוי מושלם."
נשמתי נעתקה.
"המורה,
הם רוצים לחסל או לחטוף כל מי שקשור אלינו.
והם חושבים שאת יודעת יותר מידי.
תברחי.
תברחי כל עוד את יכולה.
לפני שיהיה מאוחר מדי."
המכתב נשמט מידיי.
העולם סביבי היטשטש.
קמתי בבת אחת, הלב שלי פועם כאילו מישהו דופק בתוכי עם פטיש.
תיק. בגדים. כסף. משהו לאכול.
המחשבות שלי התרוצצו, אבל ידיי פעלו על אוטומט.
דפיקה חזקה על הדלת.
הקול שלי נתקע בגרון.
הדפיקות הפכו לאגרופים.
ואז—
הדלת נפתחה בבת אחת.
והוא עמד שם.
המנקה מבית הספר.
אבל הפנים שלו כבר לא נראו חביבות.
הצלקת הקטנה מעל גבתו, שפעם נראתה לא מזיקה—עכשיו נראתה כמו סימן מלחמה.
משהו פראי בער בעיניו.
הוא תפס בזרועי. חזק.
לא היה לי זמן לצרוח.
העולם זז מהר מדי.
לפני שהבנתי, כבר הייתי באוטו.
הידיים שלי רטטו, מחשבותיי התרסקו אחת בשנייה.
אבל נאחזתי במשהו.
משהו קטן.
שיר.
היא הרגישה שמשהו לא בסדר.
היא היחידה שהבינה.
אולי…
אולי היא תעשה משהו.
המכונית התחילה לנסוע.
והוא הביט בי במראה האחורית, חיוך קטן, כמעט עדין, על שפתיו.
"את שלי עכשיו," אמר.
"בדיוק כמו אישתי והבת שלי."
