אדם עם חיוך של מלאך לזכרו של סמל יהב מעיין הי"ד/ הילה דניאלי

אני יושבת וכותבת שירים עליך,  

מנגינות רצות לי בראש ללא סוף. 

הצל שלך נמצא בין קירות הבית,  

אבל איפה אתה? 

למה אתה לא פה? 

עוד שנייה אחת ואני כבר משתגעת,  

עוד דקה חלפה כאן בלעדיך. 

מחכה רק לראות אותך בפתח, 

אחבק אותך חזק עד שיכאב.  

נדבר שעות עד שהאור יופיע,  

אבל איפה אתה?  

למה אתה לא פה? 

שמועות רצות בלי סוף מפה לאוזן,  

עוד חייל נפל היום בשדה הקרב.  

שני חיילים ניצבים לנו בפתח הדלת,  

איפה אתה? 

למה אתה לא פה? 

אנשים באים והולכים כמו הגשם,  

כבר אין מקום יותר להכיל את הדמעות.  

אמא פה מתפרקת מרוב הגעגוע,  

לא ראתה אותך ימים ולא לילות.  

אני זוכרת את המבט בעיניים,  

את החיוך הזה שאי אפשר לשכוח.  

כמו מלאך מאיר בגוף של צלם אנוש.  

זיכרונות חולפים במוחי במלוא הכוח  

וכבר אי אפשר לקרוא את הכתוב בדף מרוב דמעות.  

אז אני אמשיך לחכות לך בינתיים,  

אולי יגיע יום ופתאום תבוא.

לזכרו של סמל יהב מעיין ז"ל, בן 19 בנופלו. השיר נכתב לכאורה מנקודת מבטה של אחותו גאיה, אותה אהב אהבת נפש, שמר עליה מכל, וכשלא היה נוכח, דאג לשלוח חברים לשמור עליה. המשפחה כתבה עליו: היית אדם עם חיוך של מלאך, הותרת חיוך נשארת מלאך. 

עד כמה אהבת את היצירה?