אודליה זנזורי
אוֹי לוֹ,
לְאוֹהֵב הַשָּׁוְא.
לִשְׁבוּר הַלֵּב הַנִּצְחִי,
שֶׁאֵין מְנַחֲמוֹ.
אוֹי לוֹ,
לָאוֹהֵב יוֹתֵר-
כְּשֶׁיִּרְאֶה אֶת יַד אֲהוּבָתוֹ,
אוֹחֶזֶת בִּידֵי אַחֵר.
וְלִבָּם יוֹצֵא זֶה לָזוֹ,
וּצְחוֹקָם הַפּוֹרֵחַ מַצְלִיף בְּלִבּוֹ.
אוֹי לָאוֹהֵב, אוֹי לַאֲהוּבָתוֹ
וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ.
לִשְׂפָתָיו הַנּוֹדְמוֹת
וּלְרוּחוֹ הַשְּׁבוּרָה,
אֲשֶׁר אֵין בָּעוֹלָם הַיָּכוֹל לַאֲחוֹתָהּ
מִלְּבַד לֵב אֲהוּבָתוֹ הָאוֹבֵד.
וּמָה לֹא הָיָה נוֹתֵן לְמַעֲנָהּ?
גַּם בִּמְחִיר חַיָּיו הָיָה מְבַקְּשָׁהּ,
בִּמְחִיר דָּמוֹ.
אוֹי לוֹ.
לְאוֹהֵב הַשָּׁוְא.
עָלָיו, וְעַל לִבּוֹ
