"את בטוחה?" שאלתי שוב בעקשנות את הזרה בטלפון.
אני לא יודעת אם אני סומכת עליה אבל אמא נתנה לי את המספר שלה וביקשה ממני להתקשר אז כנראה היא סומכת עליה. וזה מספיק בשבילי.
" כן! כן! תיכנסי לארון ותסגרי בשקט!" האישה הזרה פוקדת עלי בנחמדות אבל היא נשמעת ממש לחוצה – כמו שאבא נלחץ ברגע שרעש קולני נשמע ברחבי היישוב.
" אבל לאמא יש הרבה דם" אני מסבירה לאישה הזרה בסבלנות – מבוגרים הם ממש קשיי הבנה.
" רוצה להסביר לי איך זה קרה?" האישה נשמעת מבוהלת ואני ממהרת להסביר לה בסבלנות.
" היא ניסתה לסגור את הדלת של הממד ואז היה בום והיא נפלה לרצפה" אני אומרת ומביטה בפחד באמא שמביטה בלי הבעה בתקרה.
זה ממש מפחיד. יותר מהסרטים של גיבורי העל שיאיר הכריח אותי לצפות איתו.
" ויש עדין רעשים של אנשים בבית?" הזרה שואלת שוב.
" כן, אמרתי לך – אבא ויאיר הלכו אליהם" אמרתי בעצבנות שחשבתי איך שיאיר הקניט אותי שוב שאני קטנה ולא גדולה כמוהו שכבר בתיכון.
אחים זה דבר מעצבן.
" אוקיי!! תיכנסי אז עכשיו לארון ותסגרי! אני אטפל באמא שלך! בסדר?" האישה ממש צועקת עלי ואני מרגישה רע שהיא נוזפת עלי – אני מקשיבה לזרה ונכנסת באי רצון לארון הקטן וסוגרת את הדלת – משאירה את אמא לבד לישון עם הדם שמכסה את כל הרצפה.
" את בטוחה שאמא תיהיה בסדר?" אני שואלת את הזרה בפחד.
האישה בטלפון נאנחת ואני חושבת שאני שומעת אותה בוכה.
" את גרה בנחל עוז, נכון?" האישה נשמעת ממש עצובה.
" כן" אני אומרת בפחד ומתחילה ממש לרעוד שאני לבד בארון. בחושך ובקור בלי אמא שתחבק אותי.
" אז הכל יהיה בסדר – החיילים בדרך" היא אומרת ואני מחייכת. אני אוהבת חיילים – הם כל כך חזקים וגיבורים ששומרים עלי כל הזמן.
יאיר עוד מעט יהיה חייל חזק ולמרות שהוא מטומטם יש לו חוזק והוא תמיד מצליח להפיל אותי במכות. הוא יהיה חייל גיבור.
"רוצה לספר לי מה את הכי אוהבת לעשות?" האישה שואלת אותי בצד השני של הטלפון ואני מחייכת.
"שוקולד" אני עונה מיד – אני כל הזמן אוכלת שוקולד – אבא אומר שאם אני ימשיך לאכול כל כך הרבה אני יהפוך למפלצת שוקולד.
האישה צוחקת לחוצה בצד השני ואני תוהה למה היא לחוצה.
" שאלתי מה את הכי אוהבת לעשות – אבל צודקת שוקולד זו תשובה להכל" היא אומרת ואני מחליטה שאני אוהבת אותה – בן אדם שאוהב שוקולד לא יכול להיות מרושע.
" אבל מה את הכי אוהבת לעשות?" האישה שואלת שוב ואני חושבת כמה שניות.
"אני אוהבת להיות בים ולגלוש עם יאיר – למרות שהוא יותר טוב ממני אבל יום אחד אני יהיה טובה כמוהו!" אני מספרת לה בהתלהבות.
אתמול הלכנו לים לפני שבת לפיקניק משפחתי – ואבא קנה לי גלידה עם 3 כדורים כי יאיר אכל לי את כל התותים שהבאתי.
"איזה כיף! רק תבדקי שאת מדברת חלש יותר – בסדר?" האישה מבקשת ואני מהנהנת למרות שהיא לא יכולה לראות אותי.
"כן בסדר – משחקים משחק השקט?" אני שואלת מבולבלת והאישה עונה לי מיד שכן.
"כן כן, משחקים משחק השקט ואם את שומעת רעשים תיהיה מיד בשקט ותגידי לי כדי שגם אני יהיה בשקט" האישה אומרת ואני מהנהנת למרות שזה משחק השקט הכי מוזר ששיחקתי בו עד היום.
"אז באיזו כיתה את?" האישה שואלת ואני עונה בגאווה.
"אני בכיתה א ואני לומדת לקרוא! ועוד מעט אני יקרא עוד יותר טוב מיאיר!"
יאיר הוא האח הכי שחצן וחוצפן – הוא כל הזמן מעליב אותי כי אני לא יודעת לקרוא – אבל בקרוב אני יוכל לקרוא בלעדיו והוא יתחנן לדעת לקרוא כמוני.
"איזה גדולה את וואו! בן כמה אח שלך יאיר?" היא שואלת.
"הוא גדול מאוד ובן עשר ועוד שמונה – את יודעת שגם הוא הולך להיות חייל עוד מעט! ואז הוא ישמור עלי אבל יפסיק להיות בבית כדי לעצבן אותי" אני נרגזת ועצובה שאני חושבת על זה שיאיר יעזוב אותי. הוא אח גדול ומעצבן אבל הוא יהיה ממש רחוק ממני בצבא.
"וזה רק את ויאיר?" היא שואלת.
"לא" אני מזעזעת. " יש גם את אבא ואמא – איך אפשר לגור בלי אבא ואמא – אנחנו עדין לא גדולים" אני צוחקת מהטימטום.
"צודקת – איזה כיף שלאמא ואבא שלך יש ילדים חזקים ואמיצים כל כך" היא מתפלאת ואני מתמלאת בגאווה.
"נכון אני ויאיר צוות הגיבורים – יש לנו אפילו גלימה ותחפושת!" אני קוראת בהתלהבות ואז נזכרת שאני צריכה לשמור על שקט בשביל המשחק. "אבל למה שומרים על משחק השקט? רק אנחנו משחקות?" אני שואלת.
"לא, אנחנו משחקות כדי שתישארי בטוחה. רוצה לספר לי מה קרה היום בבוקר?" היא משנה נושא אז אני מתחילה לספר לה.
"יאיר קם ממש מוקדם כי הוא תמיד עושה ספורט מוקדם בבוקר והוא מעיר אותי – כי אני אוהבת לדבר אילו בזמן שהוא עושה ספורט.
ואז גם אמא קמה מוקדם בשביל הקפה שלה – היא אמרה שיש לה בחילה והרגשה שקרה משהו רע – כי עדן הדודה שלי באה אלינו כדי ללכת למסיבה עם חברים אבל היא לא חזרה בלילה. ואז אמא העירה את אבא כדי שילך לראות אם היא עדין במסיבה או לא.
זה ממש הפחיד את אמא כי גם דודה לא עונה לטלפון כבר המון זמן – אבל אני חושבת שזה בגלל שסתם נמאס לה מאמא כי אמא קצת חופרת לפעמים ודודה גם ממש צעירה היא בערך בגיל של יאיר." אני מסבירה לאישה.
"אבל אז התחיל הרעש של האזעקה – והיה צריך שנרוץ לממד כי, את יודעת, זה אומר שלרשעים משעמם והם שוב שולחים עלינו מלא טילים.
אז אני רצתי לממד עם יאיר אבל שאבא ואמא הגיעו הם אמרו שזה עלול לקחת יותר זמן מהרגיל – אז אבא ואמא ויאיר יצאו לקחת אוכל ואני ראיתי את הסידרה שלי בטלפון של אמא. אבל אז…" אני מנסה להיזכר במה שקרה.
"היה את הרעש החזק – קצת כמו הרעש של האקדח של אבא" אני מסבירה לה למקרה שהיא לא מבינה. "וכולם נכנסו לממד וסגרו את הדלת החזקה – הם דיברו שיחות של גדולים והיה לי ממש משעמם – ואז אבא חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, גם יאיר עשה את זה אבל הוא ממש חנק אותי ואני חושבת שהוא גם קצת בכה גם אם לעולם לא יודה בזה, הוא כזה שחצן.
ואז אמא פתחה להם את הדלת החזקה כדי שיוכלו לצאת – אני לא יודעת לאן אבל זה היה נראה חשוב כי אבא החזיק את הרובה שלו. אולי זה היה בשביל להרוג את הרשעים ששוב ירו עלינו טילים.
אבל אז פתאום היה פיצוץ – כמו שהסברתי לך ולאמא כאב פתאום – אבא סגר מיד את הדלת ואמא ביקשה שאני אתקשר אליך למרות שאני לא מכירה אותך. ועכשיו היא ישנה – היא ממש צריכה את זה היא לא ישנה בגלל שהיא דאגה לעדן אחותה" אני מדברת אליה והיא רק מקשיבה.
"אוקיי – ועכשיו אמא איתך בחדר?" היא שואלת.
"אמרת לי לעזוב ולהשאיר אותה עם הדם – כי מסוכן לצאת מהחדר" אני מזכירה לה והיא נשמעת מבוהלת.
"נכון – אבל בואי נבדוק בכל זאת שאמא שלך בסדר, אוקיי?" אני מהנהנת למרות שהיא לא יכולה לראות אותי.
"יופי. צאי מהארון בזהירות ובשקט ותבדקי את הצוואר של אמא שלך" היא פוקדת ואני יוצאת בזהירות מהארון הקטן שאני מתחבא בו שאני משחקת מחבואים עם חברות. אני מתקרבת בזהירות לאמא ואני נבהלת כי כל הרצפה מלאה באדום. אני נוגעת בה והיא לא עושה שום רעש.
"אמא? אמא תתעוררי" אני פוקדת על אמא ומנדנדת אותה כדי שתתעורר אבל היא נשארת ישנה.
" היא לא מתעוררת" אני אומרת לאישה בטלפון.
"תגעי בצוואר שלה ותראי אם היא לבנה או לא" אני מקשיבה לאישה ונוגעת לאמא בצוואר בעדינות – היא לא זזה.
"היא עדין ישנה והיא גם לבנה. זה אומר שהיא חולה?" אני נחרדת מהמחשבה שאמא תיהיה חולה. אמא היא הכי חזקה בעולם היא לא יכולה להיות חולה עכשיו. לא שהכל מוזר ואבא ויאיר נעלמו.
"לא אבל הכל יהיה בס.." האישה אומרת משהו אבל פיצוץ ענק נשמע ואני לא שומעת את ההמשך. הבית זז ואני מנסה לרוץ לחלון כדי לראות מה קורה אבל הוא סגור חזק. אני מביטה סביבי בחדר הקטן והחשוך שמלא באדום על הרצפה ואני כמעט נחנקת. אני כלואה. אני מרגישה משהו לא נעים בלב שעולה לי לראש ואני מתיישבת בכאב על הרצפה ומתחילה לבכות.
אני לא אוהבת להיות כלואה. איפה אבא? איפה יאיר? למה אמא לא מתעוררת?
" שרה" האישה בטלפון קוראת לי ושכחתי שהיא עדין כאן. "שרה הכל בסדר החיילים בדרך אליך" היא אומרת ואני מהנהנת למרות שאני יודעת שמבוגרים בדרך כלל משקרים שאומרים שהכל יהיה בסדר.
"רוצה בנתיים לספר לי איזה גלידה אני יקנה לך ברגע שהחיילים יקחו אותך?" היא שואלת ואני מחייכת למרות שאני תוהה לאיפה החיילים יקחו אותי -אני כבר בבית שלי.
" אני רוצה גללידה עם המוןן שוקולדד" אני מגמגת כשאני מדברת כדי להסתיר את הדמעות. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני תינוקת בכיינית כמו שיאיר קורא לי.
"מצוין אני כבר אקנה לך – גלידה עם המון המון כדורים" היא מבטיחה.
"יופי ואיך קוראים לך" אני שואלת כי זה לא מנומס לא לשאול אחרי שהבטיחה לי גלידה.
"לי קוראים אורה"
" כמו אור" אני מנחשת.
"נכון, הגעתי להורים שלי בתקופה חשוכה בחייהם" היא מסבירה.
"הם ממש צודקים את באמת מגיעה בחשכה"
אורה מדברת איתי עוד המון. היא מבטיחה לי שוב כמה וכמה פעמים גלידה ואני מטעינה את הטלפון כי אני מפחדת שהטלפון יהיה בלי בטריה ואז אני יהיה לבד בחושך.
אחרי המון זמן נשמע רעש מתוך הבית ושוב קוטע את הריכוז שלי במה שאורה אומרת. דפיקות נשמעות על דלת הממד ואני קופצת בבהלה.
"אמא מישהו דופק" אני לוחשת כדי לא להפריע לה יותר מדי. "אורה מישהו דופק" אני לוחשת בפחד לטלפון.
"זה החיילים תפתחי להם" היא אומרת והיא נשמעת מלאת הקלה.
"את בטוחה?" אני שואלת כי זה נשמע שמדברים בערבית. ערבית זה השפה של האוייבים שזורקים עלינו טילים.
"תשאלי אותם" היא נשמעת מבוהלת.
"מי זה?" אני שואלת ומנסה להיות חזקה ובביטחון. יאיר תמיד אמר לי להרים את הראש אם אני מפחדת, כדי שלא יראו שאני מפחדת.
"כאן חיילי צבא ישראל – תפתחו את הדלת אנחנו צריכים להוציא אותכם מסכנה" קול פוקד נשמע מעבר לדלת ואני מביטה מפוחדת סביבי – אין לי נשק במקרה שזה לא באמת חייל.
"תוכיח" אני מבקשת בפחד.
"אורה מה אם הוא לא באמת חייל?" אני שואלת בחשש. אני ששמעתי רק קולות ערבים מחוץ לחדר עד עכשיו.
" תשאלי אותו אם הוא יודע את שמע ישראל – את זה כל אחד מעם ישראל יודע" היא מציעה.
"ילדה – אני חייל מעם ישראל – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל,ה' אֱלהֵינוּ, ה' אֶחָד: בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו, לְעולָם וָעֶד" הוא אומר ואני נרגעת.
" תפתחי את הדלת" הוא פוקד.
אני מנסה לפתוח את הדלת, אבל היא נורא חזקה – אבל לא נורא כי אורה מעודדת אותי ואני מצליחה לבסוף לפתוח את הדלת.
"היי חייל שלי" אני מביטה בחיוך בכל החיילים שמול הדלת ממד שבאו להציל אותי. "תיהיו בשקט אמא ישנה" אני מסבירה להם שהם נכנסים לחדר ובו זמנית מדברת אל אורה.
" החיילים הגיעו עכשיו להציל אותי אז אל תדאגי – אבל את עדיין קונה לי גלידה, נכון?" אני שואלת בחשש.
"כמובן" היא עונה מיד.
"ילדה איך קוראים לך?" חייל אחד מתיישב מולי ואני לא רואה את הפרצוף שלו. בעצם אני לא רואה את הפרצוף של אף אחד מהחיילים וזה מלחיץ, אבל יש להם מדים של חיילי עם ישראל אז אני לא דואגת.
"שרה" אני עונה.
"אז שרה אני עכשיו הולך להוציא אותך מהבית. אני צריך שתכסי את האוזנים שלך ותעצמי עיניים, בסדר?" הוא שואל ואני מביטה בו בחשדנות. "אפשר לסמוך עליך שתעשי את זה? בלי להציץ ולפקוח עיניים?" הוא שואל.
" למה?" אני שואלת למרות שאני לא בטוחה שאני רוצה לדעת.
"נספר לך אחר כך, כרגע מה שחשוב שתראי את אחיך – יאיר – בסדר? אנחנו נטפל באמא שלך" הוא אומר ואני מהנהנת.
"אורה אני הולכת עם החיילים אני התקשר אליך מאוחר יותר" אני אומרת לאורה והיא נשמעת שמחה ומסכימה.
" בטח – תתקשרי אלי אחר כך" היא מנתקת ואני נושמת עמוק ומביטה בחייל שיש לו עיניים כחולות יפות.
החייל החזק מרים אותי ואני עושה כדבריו – שמה את היידים חזק על האוזנים ועוצמת עיניים הכי חזק שאני יכולה – הוא הולך ואני סוף סוף נושמת אוויר בלי דם, אבל אני מקמטת שוב את האף כי לאוויר יש ריח מגעיל יותר. ריח של עשן ודם ביחד.
החייל מניח אותי וכשאני פוקחת עיניים אני מבחינה שאני נמצאת ברכב של צבא, וגם שיאיר נמצא ברכב.
" יאיר" אני קופצת עליו והוא נאנק ורק אז אני מבחינה בכל הדם שיש לו על הגוף.
" הכל יהיה בסדר קטנה" הוא מחבק אותי ואני תוהה למה הוא בוכה.
