אותו היום שבו הכל השתנה
אותו היום שבו הרגיש שחזרנו להתחלה
אותו היום הקדוש מכל בחינה
בשנייה אחת הפך לסיוט נורא
אותו היום שעוסק בשמחה עד לב השמיים
הוחלף בדמעות שלא מפסיקות להציף את העיניים
הניסיון לנסות להבין מה עברנו
מתוך הטילים והיריות שחטפנו
לאן הולכים, איפה מסתתרים?
איפה על עצמינו מגנים?
הביטחון שהתערער בכל צורה
שעכשיו צריך לבנות אותו מההתחלה
הדברים שאיבדנו בתור עם וכל אחד לחוד
הרגש שהיה בגוף ועכשיו כבר הלך לאיבוד
הלב כמו אבן התקשה
לא משנה כמה מנסה להרגיש, תחושה בתוכו לא מצא
הכל כל כך מעורבב
אבל "הכל לגיטימי בהתאם למצב"
ואולי, אולי יבוא היום
היום שבו נהיה בטוחים כמו פעם
היום שבו נחזור והלב יהיה שקט ולא יפחד מכל רעם
עד אז אנחנו מלאים בתהיות
ומחשבות שהן כבר בלתי פוסקות
מכאן רק צריך לנגב את הדמעות
ולקרוע את השמיים בתפילות.
תפריט
