אחים בין הדורות / הלל לזר

"נמאס לי, כל פעם שאתה פה אני לא יכול לסבול אותך!" צעקתי על עמית, אחי הגדול בן החמש עשרה.
"אתה מוזמן ללכת מפה, אם הנוכחות שלי לא מוצאת חן בעיניך." אמר אחי בשלווה.
"אה, כן? אין בעיה!" אמרתי בכעס ויצאתי מדלת הבית בסערה.
שוטטתי בשבילי הקיבוץ שבו גרתי וחשבתי על מערכת היחסים ביני לבין עמית. "אנחנו אף פעם לא מסתדרים," הרהרתי בקול. "רק מריבות כל היום." גם ההורים שלי התעצבנו עליי מדי פעם כתוצאה מהריבים שלנו, שזה לא היה בונוס.
לא שמתי לב לאן אני צועד, ונתקלתי במישהו. "סליחה, לא ראיתי לאן אני הולך," מלמלתי בהתנצלות והרמתי אליו מבט. הוא נראה כבן שבעים, עם זקן לבן ארוך שעיטר את פניו, עיניים מאירות וחיוך חם.
"זה בסדר," חייך אליי. "קרה משהו?" הוא שאל, כשראה את פניי הנפולות. השפלתי מבט, ולאחר כמה שניות חשיבה, סיפרתי לו הכול, מהתחלת הריב עם אחי, עד היציאה הסוערת מהבית. הרושם הנעים שהפגין גרם לי גם להרחיב בפניו את הסיפור, על איך אני ואחי תמיד רבנו, מגיל צעיר.
הזקן הנהן בהבנה. "אתה יודע, גם אני לא הסתדרתי כל כך טוב עם אחי. למען האמת, הוא כל כך כעס עליי, שרצה להרוג אותי."
נדהמתי. יכולתי לדמיין את אחי הבכור עושה לי הרבה דברים, אבל הרג? רצח? איזה מין אדם היה רוצה להתנקש בחייו של אח שלו?
"אולי כדאי שתראה את הסיפור," אמר האיש. "רוצה?"
משכתי בכתפיי. "מה יש לי להפסיד?" כבר התחלתי להרגיש שאני והאיש הזר חברים טובים. וממילא לא רציתי לחזור הביתה באותו רגע.
"טוב ויפה, אם כך," אמר. הוא הרים את ידו, ולפתע נראה מולי הבזק מסנוור. אחרי שהעיניים שלי התאוששו, ראיתי מערבולת זהובה-כסופה, שריחפה בחלל האוויר. היא לא הייתה כל כך גדולה, אבל הייתי יכול להיכנס אליה בלי להידחק יותר מדי.
"מוכן?" שאל הזקן בעיניים נוצצות. לא הבנתי איך הוא יצר את המערבולת, או בכלל מי הוא, אבל מאז ומתמיד הייתי סקרן אוהב הרפתקאות. "מוכן." נשמתי נשימה עמוקה, וזינקתי אל המערבולת.

מצאתי את עצמי באוהל רחב ידיים. על הרצפה היו מונחים שטיחים צבעוניים מכל הגדלים והסוגים. אני ישבתי במקום נסתר מהעין, מאחורי כדי חלב גדולים. הנחתי שיש סיבה לכך שהופעתי דווקא שם, אז לא זזתי.
מבין רווח קטן שהיה בין שני כדים ראיתי איש זקן יושב על שרפרף עץ גבוה, די דומה בתווי פניו לזקן שפגשתי לפני כמה רגעים. לפי המבט החולמני על עיניו, הנחתי שהוא עיוור.
לא הספקתי לסקור את לבושו, ולאוהל הגדול נכנס בחור צעיר ויפה תואר. הוא היה רזה וגבוה, שיערו מתולתל ושחור. על גופו וידיו הוא לבש פרווה מוזרה, שלא זיהיתי מאיזו חיה היא הוכנה. בידיו היה מגש ועליו נתחי בשר עסיסיים ובקבוק של יין.
"בני, בכורי." אמר האיש הזקן לבחור. "בוא, התקרב אליי." בנו של הזקן התקרב אליו, והאב מישש את בנו.
"מוזר…" הוא מלמל. "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו!" לא ידעתי מי אלה האנשים שהוא הזכיר, אבל לא היה לי זמן להרהר בכך. "אבא, ברך אותי," ביקש הבחור.
האיש שתק לרגע. "זה אתה, בני עשיו?"
"אני," אמר הבחור בפשטות. הנחתי שעשיו זה השם שלו.
הבחור הביא לאביו את מגש הבשר ואת היין, והזקן אכל את נתחי הבשר ושתה לרוויה מבקבוק היין. לאחר שסיים, הוא הניח את ידיו על ראשו של עשיו ובירך אותו.
לא ממש הבנתי את מילות הברכה, אך היא הייתה מנוסחת יפה ונעימה לאוזן, על אף קולו הצרוד של המברך. הוא אמר בה משהו על זה שלעשיו יהיה הרבה דגן ותירוש, ושיברכוהו כל העמים.
לאחר שהאיש סיים לברך, עשיו יצא משם בחיפזון, כאילו הוא ממהר למקום אחר.
אחרי כמה דקות בלבד, נכנס לחדר איש שהיה ההפך הגמור מהבחור הקודם. הוא היה גבוה כמעט כמו האוהל, עם סנדלים מרופטים לרגליו. כל גופו – ואני מתכוון כל גופו, היה שעיר. הוא היה כמו גוש גדול של שערות אדמוניות. הדבר היחיד שדמה אצלו לקודמו היה שגם הוא החזיק מגש בשרים גדול.
"אבא, ברך אותי." ביקש, בדיוק כמו הבחור הקודם.
"ע…עשיו?" גמגם האב, ואני הייתי מבולבל. הרי לבחור הקודם קראו עשיו! ולמה הזקן נשמע מפוחד פתאום? "כן, אבא?" שאל עשיו האמיתי בחשדנות, כאילו הוא הבין שמשהו לא בסדר.
הזקן נאנח אנחה עמוקה, כאילו פתאום קלט מה קרה והוא לא רוצה להתמודד עם התוצאות. "עשיו," הוא אמר ברעד, אבל בנחישות. "אחיך הצעיר קיבל את ברכת הבכורה."
הבחור האדמוני שאג שאגת זעם שטלטלה את האוהל. הוא ניסה להתמקח ולקבל גם ברכה, ולבסוף ניאות הזקן לברך אותו, אבל הברכה לא נשמעה מרשימה כמו הברכה הקודמת.
לאחר שעשיו יצא מהאוהל, שמעתי אותו ממלמל, "אני אראה לו מה זה. אני לא סתם אתנקם בו, אני אהרוג אותו."
ההבזק המוכר נראה שוב, ואני מצאתי את עצמי במקום אחר.

***

כעת הייתי בשטח סלעי ובוצי. מרחוק נראה נהר מתפתל כמו נחש. שוב הייתי במקום מסתור – הפעם מאחורי סלע גדול על גבעה קטנה. הצצתי מעבר לסלע, וראיתי מתחתיי משהו שנראה כמו שדה קרב.
מהעבר האחד עמדו מאות חיילים, ועשיו בראשם. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל הוא נראה אפילו יותר שעיר, וגם מבוגר יותר. הנחתי שזה קרה אחרי "תקרית הברכה".
מהעבר השני עמד… מצמצתי כדי לראות האם עיניי רואות טוב. מול עשיו וצבאו עמד לא אחר מאשר הזקן שפגשתי בקיבוץ! מאחוריו עמדו כמה עשרות אנשים, רובם לא חמושים. לא הבנתי מה הוא עושה פה, אבל לא היה לי זמן להתעמק בזה. על פי המבט שנעץ בו עשיו, הנחתי שזה אחיו שגנב את הבכורה. כלומר הזקן שהוביל אותי לכאן היה גנב… ניערתי את ראשי והמשכתי לצפות במתרחש בתחתית הגבעה.
לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הסתער עשיו על אחיו. הייתי בטוח שהוא ינעץ בו את חרבו, אבל במקום הוא חיבק אותו. חיבוק ארוך ואוהב. והזקן השיב לו חיבוק. לא ידעתי כמה זמן עבר מאז גניבת הבכורה, אבל נראה שהרבה זמן עבר, בהתחשב בכך שכעסו של עשיו שכך לגמרי. שני האחים בכו זה על כתפו של זה.
הדבר האחרון שראיתי לפני שחזרתי לקיבוץ היה את המבט המבולבל על פניהם של החיילים, שלא הבינו למה במקום להילחם המפקד שלהם מחבק את האויב…

"איך היה הטיול הקטן שלך?" שאל אותי הזקן. נעצתי בו מבט, ולא ידעתי מה לחשוב על האח של עשיו. מצד אחד, הוא גנב את הברכה של אביו מאח שלו. אבל מצד שני, הוא עשה רושם נחמד ואדיב כל כך…
הזקן כאילו קרא את מחשבותיי. "אומנם קיבלתי את ברכת הבכורה במקום עשיו, אבל קניתי אותה ביושר. אולי בפעם אחרת תזכה לראות גם את זה," אמר וחייך אליי חיוך קטן וערמומי.
"אולי," חייכתי בחזרה. "ואיך קוראים לך?"
"אני אתן לך רמז," אמר. "העם שלך קרוי על שמי."
"אפשר עוד רמז?" ביקשתי ושנינו צחקנו. ואז הוא אמר לי, "קוראים לי ישראל. אבל אתה יכול לקרוא לי גם יעקב."

פתחתי את דלת הבית בשקט. עמית היה שקוע בטלפון שלו. "אני מצטער." לחשתי באוזנו וחיבקתי אותו. הוא הביט אליי בהפתעה, ולא השיב חיבוק. "אני רואה שמישהו פה שינה את הגישה שלו!" צחקק עמית. "מאיזו סיבה, אם יורשה לי לשאול?"
חשבתי על כל מה שעברתי בדקות האחרונות, וחייכתי לעצמי. "גם אם הייתי אומר לך, היית מאמין לי?"
הוא חשב לרגע, ואז חייך. "לא, כנראה שלא," אמר, והשיב לי חיבוק.