לא. המילה מהדהדת בתוכי שוב ושוב. ההברה היחידה בוקעת מכל כולי. אני מרגיש – לא מרגיש את הדמעות שלא מאחרות להגיע. אני שומע זעקה, מבין שהיא שלי. רצף של הברות שהמוח שלי לא מסוגל לפרש באותו הרגע בוקע מהקשר, גורם לי להתאפס ולחזור שוב לעצמי. גם אם בערך.
אני מנותק.
לצאת מפה, קול קטן אומר לי. אני מסתכל כמו מטורף, תר במבטי אחר האלונקה. היא שם. אני רץ, כושל אליה את שישים המטרים שבינינו, וחוזר הכי מהר שאני יכול. אני נזכר במבחני המהירות שהיו לי לפני חמש שנים. זה נדמה כל כך רחוק. פעם, מזמן.
אני יודע עמוק בפנים שאלו מחשבות שנועדו להדחיק את המציאות. את מה שאני לא יכול, רוצה לעכל. אני משכיב אותו על האלונקה, מרגיש כאילו אני נשכב שם בעצמי. אני יודע שהוא שוקל לא מעט, ושלנשוא את האלונקה לבד יגרום לי להיות פגיע. אני מרים את האלונקה בכל זאת.
מרגיש את הלב שלי מתרסק סופית.
את היגון שאני יודע שיישאר להרבה זמן.
אולי אפילו לתמיד.
כל צעד שאני עושה, בעיניים מטושטשות מדמעות, אני אומר לעצמי שאני עושה אותו בשבילו. הצעדים שהוא כבר לא יוכל לעשות. הנשימות שהוא כבר לא ינשום. אבל אלוקים כמה שזה כבד. זה כמו לשתות מים בשלוקים מג’ריקן ענק.
זה לא נגמר.
אני רואה דם בכל מקום.
מנסה לא לחשוב למי הוא שייך.
תמשיך. אני רואה את הסימון, ויודע שאני בכיוון הנכון. אומר בקשר בקול רועד, ולב שבור את מה שעוד לא מצליח לעכל.
שתיקה בקשר.
אומרים לי שיבואו לקחת אותנו. אני מהנהן, שוכח שלא רואים אותי. לאחר זמן מה, דקות, אולי שעות. מי יודע. הנגמ”ש מגיע. אני לא מסתכל לאף אחד בעיניים.
נכשלתי.
נכשלתי כחבר.
נכשלתי בחייל.
אני מרגיש את העיניים שננעצות. החייל שלצידי אומר משהו, ואני מבין שזה מופנה אליי. הוא שואל אותי אם אני יודע כמה גרוע אני נראה, ואני לא מסוגל לענות. לדבר. אני משפיל מבט אל המדים. מבין שהצבע הירוק התחלף באדום. יותר מדי אדום. זה שלי או שלו? אני רואה שחור. אפילו שחור לא. אני לא רוצה למות. אני טובע. אני נשרף. אני הכל ביחד ושום דבר. אני נאבד.
**
נפגשנו בחורף, בינואר שנת 2018, באוטובוס. לא היה מקום. והוא היה שם. עם התיקים הכבדים מדי האלה שלו, שאף פעם לא הבנתי מה הופך אותם לכאלה. כנראה שאני כבר לעולם לא אדע. הוא הזיז אותם וחייך אליי. נתן לי מקום, ואני נתתי לו מקום בחזרה. בלב. דיברנו ודיברנו במשך כל השעתיים וחצי נסיעה. וכשגילינו שהיעד שלנו זהה, חייכתי כל כך עד שהוא צחק עליי ששרירי הלחיים שלי יקרעו. אני כבר לעולם לא אשמע אותו צוחק. לאחר חודש בצבא, כולם אמרו ששום דבר לא יפריד בינינו. כך היה למשך שנים.
**
השביעי לאוקטובר 2023 הגיע ואיתו צו שמונה. הנופלים וההרוגים היו מכה כל פעם מחדש. בכל פעם שהיו מודיעים על הנופלים של אותו היום, הייתי כמו משוגע בודק. מתחנן. שזה לא מישהו שאני מכיר. שהצער יהיה פחות. וכשזה לא היה מישהו שהכרתי, מיד לאחר ההקלה שהציפה אותי, היה המצפון תוקף אותי, שאני מסוגל להיות עצוב פחות.
לראות את האבדות בעצמי, בזמן הקרבות, היה הדבר הכי גרוע. זה חזר אליי בלילות. ולפעמים, בסיוטים, היה גרוע יותר מאשר מה שהיה במציאות.
**
למענו. כל השיקום, הפיזיותרפיה, הפסיכולוגיה, המאמץ היומיומי בלקום מן המיטה. למענו. וכשאמרו לי לאחר חודש וחצי שהשיקום הסתיים, כל מה ששאלתי היה מתי אני חוזר למדים. חזרתי שבוע לאחר מכן, כשכל הבדיחות הפרטיות, כל החוויות המשותפות, וכל זיכרון ממנו בוערים בקרבי ומלבים את הזעם ואת הרצון להגנת הארץ והעם היהודי. שמותו ומות אלפי האחרים לא יהיה לחינם.
**
– כעבור שנה.
“ערב ראשון של לבד. יושב וכותב לך מכתב”. כך כתב עידן עמדי. אני חושש שלא הייתי מוצא מילים טובות יותר לפתוח בהן את מכתבי.
רציתי לומר לך, שאני לא אשכח אותך ואדאג שלא תישכח. לאחר שהלכת, איבדתי את דרכי. הרי היה ידוע, כי שרת בכל יום את שירת החיים. אך אנו נדאג כי שירת החיים לא תיפסק.
היית אדם מלא בביטחון עצמי ושמחת חיים. שנון. מצחיק. חכם. לא היה משעמם איתך, אף לא לרגע אחד. החיוך שלך, שתמיד טמן בחובו איזה סוד, וגרם לי לחייך מייד בעצמי. לא היה אפשר לפספס את נוכחותך.
ביום הזיכרון השנה, אשיר את ‘התקווה’ בעיניים דומעות ובדגל מונף כשראשי מלא בזיכרון של החייל הגיבור, החבר הכי טוב שלי. בזה תהיה בטוח. אני באמת לא יודע איך אמשיך לאחר מכן לעבר יום העצמאות.
מתגעגע הכי שאפשר.
