הסיפור מוקדש לזכרו של סמ״ר דביר חיים רסלר ז״ל שנפל בקרבות השבעה באוקטובר. דמותו של ‘ערן’ וסיפור הגבורה שלו לקוחים מסיפור נפילתו.
בנוסף, חשוב לציין שדביר לא יצא לביתו בחג, בניגוד ל’ערן’ שמסופר בסיפור, מכיוון שבחר להתחלף עם חברו שהתגעגע למשפחתו, וכך הציל את חייו של חברו.
יהי זכרו ברוך.
אח שלי גיבור
יש לי אח. קוראים לו ערן. ערן גדול ממני ב3- וחצי שנים, ואני והוא כמו ‘החברים הכי טובים’. לי קוראים יונתן, ואני בן .15.5 ערן התגייס לפני חצי שנה לגולני – מה שהוא חלם עליו עוד בעודו ילד. אני זוכר שחצי שנה לפני הגיוס שלו, הוא התחיל מסדר אימונים רציני כל כך. איך שמחנו בשבילו. איך אני שמחתי בשבילו.
זה היה ב6- באוקטובר, יום שישי. היה בוקר חמים במיוחד, יום אחרון לחוה”מ סוכות. ריח השניצלים המדהים של אימא שלי הציף את הבית. אחותי הגדולה, נועם, הייתה בחדרה, אחי הקטן עידו, עדיין ישן. אני הייתי ער, ובדיוק שמעתי נקישות בדלת.
מיהרתי לפתוח אותה, ובכניסה עמד לו ערן – שבדיוק חזר מהצבא לחג.
“מה קורה, קטן?” אמר וחיבק אותי חזק.
אמא שלי, אתי, ירדה מהקומה העליונה עם מגבת על הכתף, בדיוק סיימה ניקיונות אחרונים. “ערני! בוא לפה!” קראה בשמחה. היא וערן התחבקו.
“מה אתה עושה פה?” שאלתי אותו.
“אני איתכם בחג. ראשון חוזר. יש לך לסבול אותי עד מוצאי שבת”. אמר לי בצחוק. שמחתי מאוד. “בוא, הכנתי בדיוק שניצלים.” אמרה לו אמא, והיא וערן הלכו למטבח. ערן איתנו בחג. לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה.
נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לארגן אותו לכבוד בואו של ערן. פתחתי מיטה נוספת, שלפתי מהמגירה את משחקי הקופסא האהובים על שנינו והנחתי אותם על השולחן. באותו הרגע, ערן נכנס אליי לחדר. “אז זה החדר שלי להיום?” אמר, מחזיק את המזוודה ביד שלו.
“כן, אדוני. שירות החדרים יקחו את המזוודה שלך בהקדם” אמרתי לו, ושנינו צחקנו. ערן התיישב על המיטה. התיישבתי לידו. “התגעגעתי אליכם מאוד.”
“גם אנחנו אליך,” אמרתי. “במיוחד אני”.
הוא צחק וחיבק אותי חזק.
“קדימה! תתחילו לארגן בגדים!” שמענו את אמא מהקומה למטה.
“יאללה, הקפה שנייה היום היא שלנו”.
לבשנו כולנו בגדים לבנים וחגיגיים במיוחד. היינו נראים כמו מלאכים. הגענו לבית הכנסת והתפצלנו – אמא שלי ונועם עלו לעזרת הנשים, ואני, ערן, אבא שלי ועידו נכנסנו לאולם הראשי.
בית הכנסת היה מלא באנשים וילדים עם דגלי שמחת תורה. הייתה הרגשה טהורה וקדושה כל כך. גם התפילה הייתה מושלמת. אפילו הצלחנו בשניה האחרונה להשיג את ההקפה השנייה, כמו בכל שנה. אני וערן הרמנו את הספר ביחד וכל אחד אמר שני פסוקים. כל הקהל ענה יחדיו. הסתכלתי על ערן וערן הסתכל עליי. חייכנו אחד לשני. זה היה קסום.
יצאנו מבית הכנסת. הכביש היה מלא באנשים, וכולם התלהבו כל כך מההקפה שלי ושל ערן. אמרו שזאת הייתה ההקפה הכי יפה שהייתה הערב.
“כמו בכל שנה, לא מוותרים על הקפה שניה” אמר ערן. מסורת זו מסורת.
הגענו הביתה. לאחר ארוחת החג התפזרנו לחדרים שלנו, ואני וערן העברנו את הערב ב’ארץ-עיר’. ניצחתי אותו .2:1 “תדע שאני לא מכיר אנשים שיודעים לשחק ‘ארץ-עיר’ טוב כל כך כמוך”. חייכתי אליו.
“יאללה, בוא ננסה לישון עכשיו אם אנחנו רוצים להספיק גם מחר להשיג את ההקפה השניה”. הוא צודק. התכסיתי בשמיכה ועצמתי את עיניי. “לילה טוב, ערן” איחלתי לו.
“לילה טוב, קטן”. השיב. עיניי הלכו וכבדו, ונרדמתי.
הבוקר הגיע. ציוץ הציפורים נשמע מהחלון. התעוררתי לקרני השמש שחדרו מהתריסים. פקחתי את עיניי וחיפשתי את ערן. הוא לא היה שם. מוזר. נזכרתי בחלום מעומעם שחלמתי… שמעתי את ערן מתעורר ואומר לאבא שלי שגייסו אותו… יש בלאגן והתקשרו אליו מהבסיס. אבל זה היה רק חלום. בטח ערן במרפסת או משהו… אני מקווה.
השעה הייתה .08:12 יצאתי מהחדר וראיתי את אבא שלי, דוד, מתארגן לבית הכנסת. “התעוררת?” אמר לי ונעל את נעליו.
“אבא, איפה ערן?” ניגשתי ישר לעניין.
אבא שלי נעצר. ראיתי שפניו החווירו קצת. “התחיל בלאגן בדרום. הקפיצו את כל הצבא והמילואימניקים מ6:30 לרצועה. גם את ערן.”
“אה, בלאגן בדרום. כרגיל”. אמרתי, ונרגעתי בקצת.
“לא כל כך. אבל, עזוב. לא רוצה סתם להלחיץ אותך. הכל יהיה בסדר, אל תדאג.”
הנהנתי לו בחיוך מזויף. הוא ממש לא נראה שהכל בסדר.
“יאללה, לך תתארגן. שלא נפספס את ההקפות”.
חזרתי לחדרי. הרגשתי קצת מבולבל. אז זה לא היה חלום. ערן גויס.
הגענו לבית הכנסת, שהיה פחות עמוס מאתמול. הגענו לקראת קריאת שמע. כבר כשנכנסנו היה אפשר לשמוע את התלחששויות והשמועות שמופצות מאחד לשני, שהלחיצו אותי מאוד. שמעתי במעומעם שהייתה חדירת מחבלים ונכנסו ליישובים, וחטפו תושבים. ערן, בבקשה תשמור על עצמך.
לקראת סוף התפילה, הרב שלנו ניסה להרגיע את כל הציבור. הוא הקריא תפילה להצלחת הצבא והמדינה וכולנו ענינו ‘אמן’ בכוונה. הפעם, לא לקחתי את ההקפה השניה. המחשבות שלי על ערן התרוצצו מאוד. התפילה הסתיימה וחזרנו הביתה. כשהגענו, ראיתי שאמא שלי הייתה לחוצה מאוד, וגם נועם. “מפחיד ביותר,” שמעתי את אמא אומרת לאבא. “אני דואגת לערן מאוד, הוא לא עונה לי לטלפון.” “אולי תתקשרי שוב?” אבא שלי הציע לה. היא ניסתה, אבל השיחה עברה שוב לתא הקולי. אפשר היה להרגיש את הלחץ ששרר באוויר.
במוצאי שבת, התיישבנו כולנו מול החדשות והתעדכנו במה שקרה. זה היה מפחיד. לא רציתי להאמין, הרי ביום שישי הכל היה רגיל. וערן? עדיין לא עונה מהבוקר.
בתחילת השבוע, שמעתי שיחה של אבא ואמא.
“אני לא רוצה להאמין למה שאני אומרת, אבל אני חושבת שחטפו אותו”
“אני מקווה מאוד שלא. נחשוב חיובי ונאמין בבורא עולם. אבל לצערי, זאת גם יכולה להיות אופציה. אסור לנו לשדר לילדים לחץ. צריך להישאר בקור רוח ולברר את העניין לעומק”.
ערן. חטוף.
אין מצב, זה הזוי כל כך. אני כבר לא ידעתי מה לחשוב. היו לי כל כך הרבה תסריטים בראש שרק רציתי להעלים. בבקשה שהכל יהיה טוב.
יום רביעי הגיע. כו’ בתשרי תשפ”ד, ה.11.7 בדיוק ישבנו כולנו לאכול צהריים. הימים האחרונים היו מבלבלים וקשים מאוד. חדשות מזוויעות ונוראיות, והכי חשוב – ערן. הוא לא עונה לנו מאז יום שבת. עלתה לנו המחשבה – אולי ערן חטוף? אולי מחר נראה בכותרות שאח שלי נמצא בשבי בעזה? השם ישמור. את המחשבות שלי קטעו נקישות בדלת. הלב של כולנו נעצר. כולנו יודעים מה אומרות נקישות בדלת למשפחה של חייל. התפללנו. רק לא זה.
אבל זה היה מאוחר מדי. ההורים שלי פתחו את הדלת במעומעם, כדי להסתיר מאיתנו. מה שלא היה הכרחי כל כך, כי שניה לאחר מכן ראיתי את המחזה הכי מפחיד שראיתי כל ימי חיי – ראיתי את אמא שלי מאבדת את שיווי משקלה, ובוכה. בוכה כל כך. ואבא שלי, שניסה לשמור על קור רוח, אבל על פניו לא היה ניתן להסתיר את הדמעות שזולגות. הלב שלי צנח לרצפה. מזווית הדלת ראיתי שני חיילים לבושים במדים ועומדים בכניסה. אבא שלי יצא אליהם, בעוד שאמא שלי ממשיכה לייבב. בעמעום קל שמעתי את החיילים אומרים להורים שלי ש… שערן נפל בעת מילוי תפקידו בקרבות ביום שבת. אז ערן לא חטוף. אני לא יודע כבר אם זה היה עדיף או לא. הייתי המום, ובלי שליטה התחלתי לבכות. אני לא רוצה להאמין, לא. בבקשה, לא… בבקשה שזה יהיה חלום.
בכינו כולנו. זה היה מראה עצוב כל כך. לא היה לי אכפת יותר מכלום.
רצתי לחדר שלי והתחלתי לבכות לתוך הכרית. לא האמנתי למשמע אוזניי. לא רציתי להאמין. לאחר כמה דקות נרדמתי. וכשקמתי, הייתי מבולבל במעט. חשבתי שהכל היה חלום. קיוויתי. אבל אז, הרגשתי את הכרית שלי. היא הייתה רטובה מדמעות. זה לא היה חלום.
עבר שבוע, וההורים שלי לקחו אותי לעובדת סוציאלית בשם שיר. היא הייתה ממש נחמדה והשיחות איתה עזרו לי להשתחרר קצת. “זה לא פשוט להתמודד עם האובדן הלא קל הזה,” אמרה לי השבוע. “אבל לאט לאט. אני פה איתך ונעבור את זה ביחד”.
באותו היום, שמענו נקישות בדלת. אמא שלי קמה לפתוח, ובכניסה עמד רון – חבר של ערן. ראיתי בעיניים שלו שגם הוא לא מעכל. “היי. מקווה שאני לא מפריע.” אמר.
“ממש לא, תיכנס.” הכניסה אותו אמא וסגרה את הדלת. רון התיישב מולנו. היא הוציאה לו שתייה ועוגיות, והתיישבה גם היא.
“אני לא יודע כל כך איך לפתוח את זה, אבל באתי לספר על מה שקרה.”
הזדקפנו כולנו. הדברים היחידים ששמענו היו מהקצינים. רון התחיל לספר.
“הכל התחיל כשערן הגיע לבסיס בבוקר, כמוני וכמו כולם. לא ידענו כל כך מה קורה וערן התחיל לסרוק את הבסיס כי היו חיילים שנשארו שם לחג. פתאום, שמענו בומים חזקים. הוא מיהר להעיר את כולם, לא הסכים לרוץ לבדו. מיהרנו להיכנס למיגוניות. אני, ערן וניר היינו במיגונית. בין לבין ערן בדק אם כולם בסדר במיגוניות
האחרות. כשחזר, הוא אמר לנו שהוא חושב שזה כנראה פצצות מרגמה, ושבעוד כמה דקות נצא. הדקות נמשכו, עד ששמענו צעקות בערבית מבחוץ. באותו הרגע נפל לנו האסימון – הייתה חדירת מחבלים. ערן מיהר לנעול את דלת המיגונית, אבל לא הצליח. הוא ניסה שוב בכל כוחו. מכיוון שערן היה החזק משלושתינו, ואנחנו היינו חלשים יותר, החלטנו לתמוך בו. אמרנו לו: ‘אנחנו נהיה ביחד. תמיד’. עמדנו נחושים שלושתינו. ערן מקדימה, ואנחנו מאחוריו. ואז… הידית התחילה לזוז. הקולות בערבית התחילו להישמע קרובים מאוד. באותו הרגע ערן סימן לנו להיות הכי בשקט שיש. עשינו כל מה שאמר. ערן הגביר את האחיזה שלו על הידית, וככה גם המחבלים. הם התחילו לאיים ולבעוט בדלת בחוזקה. לא ויתרנו. לאחר שהמחבלים נאבקו בדלת, הם החליטו פשוט… להניח מטען על הדלת כדי לפרוץ את המיגונית.”
ניגבנו את הדמעות שלנו מהעיניים. רון המשיך בסיפור בקול רועד. “כמה שניות לאחר מכן המטען התפוצץ ממש בחוזקה, ומהעוצמה וההדף של הפיצוץ, ערן, שהחזיק את הדלת… נהרג… במקום. הדלת התעקמה מהפיצוץ ואי אפשר היה לפתוח אותה ככה ש4- שעות לקח למי שבא לחלץ אותנו לנסות לפתוח את הדלת. גם כשניסו להוציא אותנו, ירו עלינו תוך כדי ורק לקראת הערב הצליחו לחלץ אותנו.” רון סיים את סיפורו. כולנו היינו עם דמעות בעיניים.
“אני מצטער מאוד.” אמר. “ערן היה בשבילי יותר מחבר. הוא היה הגיבור שלי. השראה ומנהיג שאין כמותו. זה הדבר הכי חשוב שתזכרו – היה לכם את הילד הכי גיבור ומדהים שהכרתי כל ימי חיי.” רון קם מהכיסא, “אני מקווה שהבהרתי לכם את הדברים קצת יותר. ממש חשוב לי להנציח אותו.” “אתה מדהים, רון. אנחנו שמחים כל כך שאלו החברים שהיו לערנוש.” אמרה אמא שלי וחיבקה אותו. הוא נפרד מאיתנו והלך.
הדברים שרון אמרו חלחלו לתוך ליבי. היה משהו במה שהוא אמר שגרם לי להרגיש טיפה אחרת. להסתכל על המציאות בצורה קצת שונה. חזרתי לחדרי והשתדלתי להירגע קצת.
עברו שבועיים וחצי מאז הבשורה הארורה. שבועיים וחצי מאז שערן כבר לא כאן. ניסיתי בתקופה הזאת להשתקם בחזרה. היו לי כמה שיחות עם עובדת סוציאלית שעזרו לי ברובן, אבל שום דבר לא ימלא את החסר באמת – ערן. הלילה הגיע ונכנסתי לחדר שלי. ניסיתי להעביר את המחשבות שלי כדי שהפעם אוכל לישון כמו
שצריך. עצמתי את העיניים וניסיתי להירדם. הירהרתי במחשבותיי. לאחר 10 דקות, שקעתי בשינה עמוקה וחלמתי חלום. חלמתי על ערן. ראיתי אותו. ראיתי את העיניים השמחות שלו, ראיתי את החיוך היפה והקורן שלו. הייתי גאה בו. לפתע, קמתי מהחלום. ערן כבר לא היה שם.
השעה הייתה 02:32 בלילה ורק קול צרצר נשמע מרחוק. שקט שרר את האזור והאורות היחידים שהיו דלוקים היו מנורות הרחוב שהאירו מהחלון. לישון אני לא אצליח בזמן הקרוב, חשבתי לעצמי. ואז, עלה במוחי רעיון. קמתי מהמיטה והתיישבתי ליד השולחן שלי. הדלקתי את מנורת השולחן, תלשתי דף מהמחברת הראשונה שראיתי והתחלתי לכתוב.
התחלתי לכתוב מכתב לערן.
“היי ערן. כן, אתה לא רגיל לשמוע אותי כל כך דרמטי, אני יודע. אבל הייתי חייב. כבר כמעט חודש שאתה לא כאן. כבר כמעט חודש שהחיים שלי כבר לא נראים אותו דבר בלעדיך. החיים של כולנו. אני עדיין לא מעכל שאתה כבר לא פה לידי. שאתה כבר לא לוקח אותי סיבוב על האופנוע שלך בערב, או משחקים ‘ארץ-עיר’ ומנצח אותך כמו כל פעם. ערן, אני כל כך רוצה שתהיה כאן איתי. כל כך רוצה לחבק אותך חזק חזק ולא לעזוב. אבל אתה לא כאן. למה עזבת אותנו ככה? למה עזבת אותי ככה?
ערן, החיים שלי כבר לא אותו הדבר מאז אותו היום שעמדו לנו בפתח הבית קציני העיר. אני לא אשכח את זה לעולם. לא אשכח איך אמא ואבא בכו.” אני רושם, ודמעות חונקות את גרוני ונופלות להן על הדף. “אבל הדבר היחידי שבאמת משאיר אותי יציב, הוא הידיעה שאח שלי היה גיבור. הידיעה שנפלת כי החלטת להקדיש את חייך למען חברים שלך. כששמעתי את מעשה הגבורה שלך, לא הופתעתי. זה אח שלי, חשבתי. אני גאה בך, גאה שיש לי אח כזה. כשישאלו אותי מי הגיבור שלי, אענה ואגיד – ערן. אח שלי.
אז אולי אתה לא נמצא כאן, אבל אתה תמיד תהיה בלב שלי. בלב של כולנו. אני אוהב אותך, ערן. אוהב אותך עד השמיים ובחזרה. תודה לך על הכל, אח שלי הגיבור.”
הנחתי את העט על השולחן. הייתי צריך לנגב את הדמעות. ואם להגיד את האמת, המכתב הזה עזר לי יותר מכל דבר אחר בתקופה האחרונה. הרגשתי שאבן במשקל של 2 טון ירדה מעל ליבי. הרגשתי יותר טוב. הרגשתי את ערן בלב שלי, איתי תמיד.
והסכמתי יותר מהכל עם השורה האחרונה במכתב. אני גאה כל כך באח שלי.
אח שלי הגיבור.
