איימי / טוהר פישביין

"איימיייי צאי מהמיטה כבר"
גם לכם יצא להתעורר ככה?
אני כמעט כל יום.
וזה לא שאני קמה מאוחר פשוט לאמא שלי יש אהבה לצרוח עלי.
אז כמו כל יום קמתי התלבשתי אכלתי כל זה בלי שיהיה לי אכפת.
ואתם יודעים למה? כי יש לי איזה בעיה שקוראים לה אלקסתימיה בדרך כלל לא יודעים מה הסיבה לזה אצלי אומרים שזה קשור ללידה.
אז בואו תשמעו קצת על העבר שלי.
כשאמא שלי, אדיסון הייתה עדין לא בת 18 היא פגשה בחור בשם פליקס במועדון לילה כלשהו שתיהם ישבו בצד ונראו לא כלכך קשורים, בסוף הם הגיעו אחד לשני ודיברו כמה שעות. אחרי זה הם נפגשו כמו זוג מאוהב במשך חודש והחליטו להתחתן. שבוע אחרי יומולדת 18 של אדיסון וגיל 20 של פליקס הם התחתנו. לחתונה, המשפחה של אימי לא הגיעה, פליקס בשבילהם היה בושה. הם היו משפחה עשירה עם שם טוב, והם לא יכלו לדמיין את ביתם המצליחנית הורסת את חייה עם אחד כזה. אדיסון החליטה להתחתן בכל זאת והורי קיוו שאחרי החתונה הם ישלימו עם זה. שבע חודשים אחרי אימי הייתה כבר בהריון איתי בחודש חמישי. יום אחד פליקס נסע לפגישה בעבודתו ולא חזר, מת בתאונת דרכים. עכשיו אדיסון צריכה לשרוד עוד ארבע חודשיים עד הלידה לבד. בלי משפחה. ועם צער מות בעלה. הלידה הגיע היה קשה לקחו אותי ישר לאונקיבטור, אמרו שלא בכיתי שיצאתי לעולם. אחרי שבוע שאימי בקושי תיפקדה הוציאו אותי מהאונקיבטור אמרו שלא מצאו שום מום ושנצטרך לבוא עוד כמה חודשים ולהיות במעקב.
מאז בילתי חצי מחיי בבית חולים אבל קצת אחרי יום הולדתי החמש אמא שלי החליטה שנמאס לה מכל הבדיקות האלה. היא נגישה לרופא ואמרה שזה לא יעזור לכלום ובמילא אני כמעט בסדר גמור. הרופא הופתע מהכעס של אימי ואמר שהם בדיוק חושבים שהסיבה לאיך שהילדה (אני)מתפקדת, קשורה ללחץ רב שהועבר אלי בלידה, בו ברגע אמא שלי פרצה בבכי וסיפרה לרופא (חשוב לציין שהיא הכירה אותו בערך מאז שנולדתי) את כל מה שסיפרתי לכם לפני שניה. "עכשיו אנחנו מבינים, חבל שלא אמרת לפני" זה כאילו מה שהיה לו לומר? בכל אופן עכשיו אני בת 16 נתנו לבעיה שלי שם "אלקסתימיה" והנה לכם קצת מידע עליה ממש חלקיק מכל מה שקראתי עליה במהלך חיי. אלקסתימיה פוגעת ביכולת להרגיש לבטא ולחוש קירבה. אנשים שמתמודדים עם אלקסתימיה בדרך כלל בעלי תפיסה טכנית ומעשית על הכל.
כשאמא שלי סיפרה לי שאבא שלי מת ומה קרה לו. לא הרגשתי כלום ידעתי, שאני צריכה להיות עצובה אבל לא הכרתי את פליקס. אין לו שום חלק בחיים שלי אז למה שיהיה לי אכפת? בגלל שידעתי שאמא תרצה חיבקתי אותה אפילו שאני שונאת את זה. מגע מגעיל אותי. בחיים לא הלכתי לגן או לבית ספר, הרבה אנשים ורעש עושים לי כאבי ראש וצמרמורות. אז אחרי שהבנתם מזה בערך אלקסתימיה אולי תוכלו להבין אותי.
 כמו שזה נשמע, ילדה שלומדת בבית כל החיים שלה וכנראה לא יוצאת בחיים ולא יודעת להתנהג כמו בן אדם כנראה אין לילדה כזאת חברים. כאילו מי ירצה? אני לא יודעת כי ברור שאני לא הייתי רוצה להיות חברה שלי. ולא אכפת לי, התמודדתי טוב מאוד לבד בבית. היה לי את הספרים שלי ואת אמא כמובן.
***
 כשהייתי בת 13 אמא שלי רצתה שאני אלך לימולדת של אחד הילדים בשכונה, הלכתי. שהגעתי אף אחד לא התייחס אלי ישבתי בצד והסתכלתי. הרגשתי שוב את הכאב ראש שלי שמתחיל כל פעם שאני עם הרבה אנשים. בהמשך המסיבה היה צריך שמישהו יצא בשביל משחק וילד אחד הצביע עלי. ההתייחסות הראשונה אלי. לא הבנתי מה הם רוצים והם כיוונו אותי למחוץ לחדר. לא אמרתי מילה מאז שנכנסתי. אני לא מדברת טוב. אחרי כמה דקות באו ודחפו אותי חזרה לחדר. כולם התסכלו עלי, צחקו, אני הרגשתי כאילו מוחצ'ים אותי, לא היה לי אוויר, כולם צעקו, לא שמעתי כלום. הדבר הבא שראיתי זה אותי במיטה שלי. חזרתי לחור שחור שלי. לא היה לי אכפת. אחרי כמה ימים ילדה שהייתה במסיבה דפקה בדלת, אני פתחתי את הדלת, היא הסתכלה עלי, אני עליה ועשיתי משהו ששום בן אדם נורמאלי יעשה, סגרתי את הדלת והלכתי. חזרתי לספר שלי ושוב שמעתי דפיקות. קמתי שוב, פתחתי שוב הסתכלתי שוב, אותו ילדה. באתי לסגור את הדלת. "חכי" היא כמעט צעקה. "אני יכולה להכנס רגע?" באותו זמן אמא שלי הגיע והכניסה אותה כי אם לא אני פשוט הייתי הולכת שוב. אמא הכריחה אותי לשבת לידה בשלוחן בזמן שהיא הגישה לנו עוגת שוקולד. היא הייתה טעימה. הרבה זמן לא היה אכפת לי מהטעם של האוכל. כל הזמן הזה הילדה שהתברר שקוראים לה קלריסה "תיקראו לי קלי" היא אמרה פשוט לא הפסיקה לדבר. בהתחלה היא ניסתה לבקש סליחה ולא הבנתי על מה ואחרי שניה היא עברה נושא והמשיכה לדבר. לא אמרתי כלום. ולא היה נראה שאכפת לה. זה מצא חן בעיני, תמיד שאנשים מדברים איתי ואני לא מגיבה אני רואה שהם נלחצים ולא יודעים מה לעשות.בחיים לא ראיתי מישהו מדבר כלכך הרבה…
 טוב אפשר לומר שמאז אותו יום קלי חלק מהחיים שלי. היא אחת שקוראים לה חברה הכי טובה. אני עדיין לא יודעת למה היא דפקה בדלת באותו יום. ואני עוד יותר לא מבינה למה היא המשיכה לבוא כל יום, למרות שלא הראתי שאכפת לי. אבל אפילו שלא הרגשתי שאכפת לי ידעתי שכן אכפת לי.
קלי היא בערך הסיבה שלי לחיות. היא ההפך ממני בדיוק, כמה שאני אדישה היא כולה רגש אחד גדול. היא הדרך שלי כמעט להרגיש רגיל. היא הייתה ועדיין תמיד שם בשבילי ואני יודעת שאני אעשה הכל בשבילה למרות שאני בחיים לא יוכל להתנהג כמוה. היא גרמה לי להעריך את עצמי, היא הוציאה אותי בכוח מהבית, הראתה לי את כל מה שאפשר לראות, וכן, אני עדיין חושבת על הכל יותר מידי אני עדיין לא מבינה בבני אדם. אבל כל זה, כל מה שכתבתי פה מישו שיש לו אלקסתימיה לא יכול לכתוב ככה. יש דרך אחת לטפל באלקסתימה וזה בתהליך ארוך של לנסות לגעת ברגשות. קלי היא התהליך שלי. בלעדיה לא הייתי מי שאני היום. אני יודעת את זה למרות שאני לא מרגישה את זה. אבל קלי הראתה לי מזה רגשות. היא גרמה לי לרצות להרגיש אותם. אמא עשתה כל מה שהיא יכלה. אבל מאז הלידה שזה בעצם כל החיים שלי היא סגורה, מכונסת, אפשר לחשוב שהיא נדבקה בבעיה שלי. היא מנסה הכי טוב שאפשר לבנות איתי חוויות, אבל היא לא יכולה, גם היא לא רואה את היופי בחיים. קלי עזרה גם לה. אני ואמא קוראות לה המלאך שלנו.
***
עוד מעט מתחיל שנה חדשה. כיתה י"א. קלי שיכנעה אותי להצטרף לבית ספר. כל הרעיון הזה התחיל אתמול, קלי הגיעה אלי בערב.
"שלוםםם לנסיכהה" (קלי מרגישה כלכך בנוח שהיא נכנסת לבית בלי לדפוק)
"אדיסון תסלחי לי אני לוקחת אותה עכשיו בסדר? תודה"
היא הלבישה אותי ויצאנו.
לא שאלתי לאן, כבר התרגלתי למצבי רוח שלה.
אחרי חצי שעה היינו במקום עם כמות אנשים שלא הייתי איתה המוןן זמן. "ברוכה הבאה לפסטיבל תחילת השנה" זימרה קלי
הסתכלתי מסביב הכל היה מפוצץ תלמידי בית ספר בגילאי תיכון. התחלתי להזיע וכמובן קלי שמה לב לפני שאני שמתי לב "איימי תנשמי. הכל בסדר טוב? הם לא יעשו לך כלום. את איתי."
ניסיתי לנשום כמו שצריך ולאט לאט נרגעתי. שקלי ראתה שאני בסדר היא משכה אותי לכיוון קבוצה של ילדים היא הציגה אותי עשיתי שלום עם היד הם אמרו שלום. קלי לא עזבה לי את היד. "איפה את לומדת?" בחור אחד שאל. הוא אמר שקוראים לו דייב. ידעתי שאני חייבת לענות, אחרת יחשבו שאני מפגרת לקח לי כמה שניות ואז אמרתי "בבית" קלי שלחה לי חיוך ענק ידעתי שהצלחתי. דייב ענה "מגניב" ועבר לדבר עם מישו יותר מעניין. אחרי חצי שעה כבר הייתי ממש עיפה מכל זה. משכתי ביד של קלי שעדיין החזיקה אותי והיא הבינה. בדרך חזור (לקלי יש רישיון אז היא התמכרה לנסיעות)
נסענו בדרך עיקוף. לא הבנתי למה כלכך אבל קלי הסבירה.
"איימי את באה לבית ספר שבוע הבא"
נראלי זה היה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מודהמת ממשהו ויצא לי "מהה" כמו איזה עז.
היא צחקה. היא צחקה כמו שרק קלי יודעת. (סוד: כמה פעמים ישבתי מול המראה ונסיתי לצחוק כמוה ולהראות כמוה. אבל זה סתם היה בזבוז זמן. לא אכפת לי.) "עוד מעט תחילת כיתה י"א, את חייבת להצטרף לבית ספר. זה השנתיים הכי כיפיות בחיים. את חייבת לעבור את זה"
היא כמעט הצחיקה אותי.
מה היא חושבת? שסתם ככה אני יכולה פשוט להצטרף כאילו כלום?
היא כנראה קראה את המחשבות שלי כי היא אמרה "זה יהיה קשה. אבל את חזקה נכון? ואני יהיה איתך."
"אני חלשה" זה הדבר היחיד שהיה לי לומר.
"זה לא נכון. ואת לא יכולה להמשיך לחיות ככה ולרחם על עצמך. את צריכה לנצל את השנים האלה."
זה היה מוזר. לשמוע את כל מה שהיא אמרה. ידעתי שהיא צודקת אבל לא הרגשתי רצון לזה. למה להתאמץ כלכך? אני חייה בסדר.
הגענו לבית. קלי דיברה עם אמא, אמא הסכימה. אחרי יומיים הייתי רשומה לבית ספר. בלי שהיה לי זמן לחשוב הבנתי שאני הולכת. כי קלי אמרה והיא תמיד צודקת. אם הייתי בן אדם נורמאלי הייתי לחוצה מזה שאני אתחיל לימודים. אבל אני לא נורמאלית אז במקום זה פשוט ישנתי כל הזמן והבחילות שלי גברו.
אחד מהפעילויות החברתיות שאמא שלי רוצה שאני אעשה זה ללכת לסיפריה המרכזית פעם בחודש.
אז אתמול אמא שלי הכריחה אותי למרות הבחילות, הלכתי.
אין טעם להתווכח.
אני תמיד הולכת למדפים הכי אפלוליים שאף אחד לא מגיע אליהם ומדפדפת בספרים עד שנגמר השעה שלי שם.
הסיפריה נמצאת חצי שעה ממנו ואני תמיד הולכת ברגל.
שהגעתי לסיפריה הספרנית הזקנה שכבר נראת חלק מנוף שם הסתכלה עלי במבט הממורמר הקבוע שלה. אני חושבת שהיא עבדה קשה להגיע לרמת מרמור הרצוי.אני מעריכה את זה.
הלכתי למדף שנטשתי באמצע פעם שעברה והתחלתי לחפש ספר טוב.
"קחי את זה"
זה היה הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת.
"נו!"
לקחתי לאט את הספר.
אני מכירה את רוב הספרים שיש בסיפריה כבר ולא ראיתי אותו.
"הוא שלי" לא שאלתי מה היא מתכוונת.
הלכתי לשבת בפינה הקבועה שלי.
הכריכה של הספר בלויה והדפים כבר צהובים מרוב שימוש.
דיפדפתי בספר וקטע אחד משך את עיני "התשובות בתוכך,תמיד. הם יופיעו בבוא היום.סבלנות."
לקחתי את הספר לבית.
הספר מדבר על איש שטס בכל העולם, למד תרבויות והכיר מליוני אנשים.
המסר בסוף הוא שכל הזמן האיש חיפש את עצמו במקומות אחרים.
חיפש תשובות לשאלות שלו.
בסוף חייו אחרי שהוא כבר ראה הכל הוא מבין שהכל בתוכו, שהוא איבד את עצמו מרוב קולות. "לא צריך להשוות את עצמך לאחרים" הוא כותב.
ספר טוב.
כבר יש לי פחות בחילות.
מחר אני הולכת להחזיר את הספר לספרנית.
***
"איימי קומי נסיכהה" הקול של קלי זימר. פעם ראשונה מזה שנים שלא קמתי מהצרחות של אמא.
קמתי בכבדות שמתי איזשהו בגד והלכתי ביחד עם קלי למטבח. אכלנו. רצתי לשירותים והקאתי. קלי ניגשה אלי ליטפה אותי אמרה לי לנשום.
 היום אני הולכת לבית ספר. ניסיתי להרגיש משהו. לא הצלחתי.
נזכרתי במה שהספר אמר "לא צריך להשוות את עצמך לאחרים" הסתכלתי על קלי, פעם ראשונה אני חייכתי אליה ראשונה.
 יצאנו לבחוץ…
עד כמה אהבת את היצירה?

30 Responses

  13. ואווו בכללי לא מתחברת לספרים ולכל זה.. אבל זה ממש עניין אותי ואיך שאת כותבתת זה מושלםם בעיניי ❤

    הגב

  18. תיארת דמויות בסיפור המרתק שלך בצורה מאוד אותנטית ויכולתי להזדהות איתם בקלות.
    העלית ערכים אוניברסלים כמו נתינה וחסד
    דרך הדמויות הבעת רגשות אנושיים כמו עצב צער שמחה אכפתיות אטימות סבלנות ואמפאטיה
    סיפור מופלא עם סוף טוב של אמונה ותקווה

    הגב

    1. היה לי מאוד מיוחד לקרוא את הסיפור.
      הוא עשיר, מסקרן ומלא ברבדים.
      נסחפתי לתוכו וממש ראיתי איך מתחשק לי להכיר את איימי וקלי יותר מקרוב.
      דרך הסיפור העלית נושאים שמאוד התחברתי אליהם וזה מרגש, נוגע ופותח את הלב.
      סיפור מהמם! תכתבי לנו עוד (:

  20. תקשיבי שאת כותבת מהמם וממש אהבתי את איך שאת כותבת . את קישרונית ברמות ואני ממש רוצה להגיע לרמות שלך . תמשיחי בדרכך ככה ועל תיתני לשום בן אדם לעצור אותך בכתיבה

    הגב

  22. וואו קראתי בשקיקה בלי הפסקה ..
    ממש הרגשתי את המתח ,
    והתחברתי לדמות שלה ממש.
    ומסקרן אותי לדעת מה ההמשך

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן