היא נכנסה לספינה ואני בידיה שמחזיקות בי ללא הרף, לא עוזבות אותי לשנייה. בשמירת חפצים הניחה את התיק עם כל מה שרק הספיקה להכניס.
בלי לחשוב העמיסה לתוכו גם פריטים לא הכרחיים אך אותי לא שמה שם, לי שמרה מקום מיוחד. אצלה בידיים דקה דקה, שעה שעה, יום יום לא עזבה אותי.
היא לא פחדה שילכו לה לאיבוד החפצים האחרים שהביאה עימה, אבל את המתנה מאביה שקיבלה לפני שיצא למלחמה לא הייתה מוכנה לעזוב, לא שוב.
היא הבטיחה לאביה שתשמור על משפחתה, אך לא כל מה שמבטיחים מצליחים לקיים. כאשר באו וסיפרו לה שאביה נספה כיוון שהקריב עצמו להצלת חברו , אימא שלה התעלפה ואת אחותה הקטנה לקח לה זמן רב להרגיע מבכי. רק היא ניסתה בכל כוחה לקיים את הבטחתה נשארה חזקה ולא איבדה עשתונות.
כעבור זמן קצר אימה הגיעה לבית החולים עקב חוסר הכרה, מצבה הדרדר בפתאומיות ולא עבר זמן רב עד שגם היא הלכה לעולמה. את אחותה נאלצה לגדל לבד וכאשר הבינה שהיא כבר לא מסוגלת לכך העבירה אותה של שכניה שהציעו לה זמן רב לפני כן עזרה. כאשר קיבלה אישור לעזוב המדינה, לעלות לארץ חלומותיה וחלום הוריה החליטה להגשים לעצמה את החלום ותוך כדי לאנשים היקרים לה מכל. היא ניסתה לשכנע את אחותה לעזוב איתה יחד אך זאת התנגדה בתוקף בתירוץ שטוב לה היכן שהיא נמצאת עכשיו.
היא נאלצה לעזוב לבד, תוך זמן קצר ארזה תיק קטן ובידה אני, המזכרת היקרה שלה מאביה. נפרדה לשלום מאחותה, משכנעת את עצמה שהצעדים שהיא עושה נכונים ואין לה סיבה לדאגה כי אחותה נמצאת בידיים טובות. בהתחלה הייתה מהלכת לעבר הנמל, כולה מודאגת מן ההחלטה אך כבר אין אפשרות להתחרט. מגישה לפקיד את כרטיס ההפלגה ועולה, עולה לעבר החלום שעוד מעט יתגשם, לעבר הארץ היפה בה תשכון ובה תקים משפחה, בה תהיה מאושרת.
ברגע שהגיע הזמן המתאים הוציאה אותי מהארון ודיברה אלי, בעצם לא אלי היא דיברה אלא אל הדמות המרכזית שבתוכי, אל האדם שאביה אהב מכל, אביה מסגר ונתן לביתו במתנה אותי, תמונת אימה בחתונתה. היא שמרה אותי לרגע המיוחל הזה כדי לספר לאימה שהנה, בעוד זמן קצר היא עומדת להתחתן, בעוד זמן קצר תהיה בדיוק כמוה עומדת בחופה ומחייכת.