1922, יפו, 8 בלילה.
רוח נושבת בקרירות. בכל הבתים האורות כבויים, אך רק בבית אחד, פשוט, מאובק וישן, ישנו אור אחד רופף ודלוק. אותו בית היה של אברהם בן אליזערוב, המכונה גם איש הבצל.
אברהם היה נער שגרתי בן 18, אך היה לו סוד כמוס שלא סיפר לאף אחד. כל חצות הליל, בזמן שהינשופים משמיעין קולות ואנשים ישנים בביתם, אברהם התגנב בצעדי חרש מבעד לדלת והלך לבית הקברות.
אברהם יתום הוא היה. אמו ואביו נספו בתאונה כאשר הוא היה בן 3. הוא זכר זאת היטב. הוא שמע את אמו צועקת עם דמעות לאביו: "קח את התינוק, שלא יפגע". והוא זכר את המבט האחרון לפני שקרה הנורא מכל.
כאשר ניער את ראשו מהמחשבות והגיע לקבר, הוא הניח עוד שני פרחים אדומים ויפים, ובכה ובכה עד סוף הליל, עם נץ החמה.
הוא הסתובב והתחיל ללכת לביתו, אך באמצע פתאום הוא שמע בת קול שיוצאת מהקבר. הוא הסתובב והסתכל, וראה את אליהו הנביא רוכן על הקבר ואומר לו: "אל תדאג, תזכור. תמיד תהיה בקרבת אדם". ואז הוא הוסיף ואמר: "תמיד כל יפו ידעו את סיפורך".
ותזכור את סיפורך. וכך קרה.
מספר חודשים אחר כך הוא היה נער מפורסם, ומכאן כינויו: קוראים לו איש הבצל, על שם הדמעות שזלגו לו.
