אל ארץ צבי / מעיין סידר

יורי את המזוודה שהייתה מפוצצת בכל מה שהצליח לדחוס לקראת חייו החדשים, הוא ארז בידיעה מלאה שמה שהוא לא לוקח איתו במזוודה הקטנה הוא לא יראה עוד לעולם. עוד שעה הוא כבר לא יהיה כאן, הוא יתחיל במסע חייו, אל הדרך הארוכה לארץ ישראל, הוא לא היה צריך שיזכירו לו שהוא מטורף, הרי חייו משתנים עכשיו לגמרי, הוא מתחיל חיים חדשים בגיל 37! הוא שינן בראשו שוב ושוב את מסלול הבריחה שלו: מרוסיה לבלארוס, מבלארוס הוא יטוס למצרים וממצרים הוא כבר ימצא איך להגיע לישראל.

הוא נאנח בעודו לוקח את המזוודה והתאפק לו לבכות. יורי ידע שהוא נלחם פה על חייו, שבסופו של דבר זו החלטה שתציל אותו מהמלחמה שמתחוללת כאן כבר חצי שנה, אבל יחד עם זה שהוא שמח על ההחלטה הוא ידע שזה צעד שיהרוס את חייו מכיוון אחר. הוא מוותר בזאת על התואר אבא, והוא ידע שעל זה הוא יתחרט כל חייו…

יורי העיף עוד מבט אחרון בבית שבו הוא גר מאז הגירושים ובלב כבד סגר את דלת הבית בפעם האחרונה. זהו, הוא לא ישוב לכאן.

חצי שעה הוא נסע באוטובוס וכל הדרך הוא היה משותק מפחד, כמו כל יום שבו הסתובב בחוץ. לפתע התיישב בחור צעיר בכיסא לידו. יורי לא האמין… באמת מישהו מתיישב לידו! דווקא עכשיו?? הוא הרגיש שהוא רועד ללא שליטה ולא העז להישיר מבט אל איש. הוא פחד שאנשים יביטו אליו ויבינו שהוא בורח. מי יודע מה פרצוף האנשים משדר? ומי יודע אם אין פה באוטובוס איזה שוטר? כשהוא העז להתסכל מסביב אל האוטובוס הוא הבין שהוא לא היחיד שמבטו משדר פחד. באוטובוס הייתה שתיקה רועמת, וכל אחד היה עסוק בעולמו, המתמוטט מאחורי גבו. אבל עיני כולם שידרו חוסר אונים, רצון להיות במקום אחר, רק לא תחת עינו של פוטין, שנראה כאילו היא לא נעצמת לעולם. ולשם שינוי, יורי באמת יהיה במקום אחר עוד כמה שעות, והלוואי שהכל יצליח! 'התחנה הבאה: קומבורדו' נשמע ברמקול של האוטובוס ויורי קפץ במקומו. עוד מעט הוא אמור לרדת. יורי ירד בתחנה וצעד בשכונה המוכרת, שפעם גר בה, כאשר הייתה להם משפחה שלמה, לפני הגירושים ששינו הכל. הוא כל כך התגעגע לימים האלו! לפני הגירושים, לפני מגפת הקורונה – שפרצה רק מספר חודשים לאחר שיורי עבר לגור בדירה בלומניר וסיבכה נואשות את הסכמי המשמורת על הילדים וגרמה למצבים נואשים, לפני שיאנה חלתה בדצמבר האחרון, לפני המלחמה של פוטין והצבא הרוסי חסר הישע מול האוקראינים.

הוא צעד בחשש אל עבר ביתו לשעבר, הוילה בעלת שלושת הקומות, שנראת כמו בית החלומות של כולם. הוא הגיע ודפק על הדלת. היא נפתחה ויורי עמד בפתח מול אנדריי, בנו הבכור. בנו רק הביט בו רגע, ואז חיבק אותו חיבוק אוהב. "אבא!!" "אנדי!" אמר יורי, והחזיר לו חיבוק גדול. אלכס ומארק שמעו את אנדריי ורצו גם אל אביהם. "רגע, מתוקים, תנו להיכנס." הוא השתחרר בחוסר רצון מהחיבוק ונכנס לבית. ברגע שהוא היה בסלון אלכס ומארק רצו אליו וחיבקו אותו בזה אחר זה. מיד לאחר מכן אלכס, בת החמש, מארק, בן שמונה ואנדריי בן 11, רצו כל אחד למקום אחר בבית, טיפה אבודים בסיטואציה. הוא תיאר לעצמו שהם אפילו לא יודעים מה אמורים להרגיש במצב כזה…

הוא התיישב על הכיסא מול הספה, והביט היישר בעיניה החומות של יאנה, אם ילדיו, ששכבה על הספה ונראתה הרבה יותר חיוורת מאז הפעם האחרונה שראה אותה. היא חייכה אליו את החיוך הכי חביב שהצליחה, אבל מיד עיוותה את פניה בכאב. "מצטערת," היא אמרה, קולה חלש וחורק ודמעות ירדו מעיניה. "אם נמשיך להצטער לא נתקדם," אמר יורי, מנסה להישמע חזק. "זו המציאות שלנו ואנחנו צריכים ללמוד לחיות איתה. החלטנו החלטה שתשנה הכל, אבל היינו צריכים להחליט משהו. אני מרגיש חובה לדבר עם הילדים. אני יודעת שדיברת איתם והסברת להם, אבל אני רוצה להבהיר להם בעצמי שאני אהיה בסדר ושאני עדיין אבא שלהם." קולו נסדק. "איך אתה יודע?" שאלה יאנה במאמץ, "איך אתה יודע שתהיה בסדר? אתה לא יכול להבטיח… הכל יכול לקרות לך בדרך לישראל.." המילים היחידות האלו דרשו ממנה מאמץ כביר והיא נתקפה התקף שיעול קולני. יורי נאנח. למרות הכל, היה לו קשה לראות אותה ככה. עברו עליהם עוד כמה שניות של שתיקה. "איך את מרגישה?" שאל יורי את יאנה והיא הפנתה אליו את מבטה. "אני לא יודעת מה לענות לך." היא אמרה בחולשה "אני מרגישה שכל יום רודף את השני ושאני לא עושה דבר. יש פה בבית שלושה ילדים קטנים שכאשר הם אצלי הם מוצאים את עצמם מכינים בעצמם את הארוחות של כולנו, מנקים את הבית ועזוב את זה! כל פעם שהם יוצאים מהבית אני רועדת מפחד! לפני כמה חודשים עוד הייתי יכולה לקחת אותם לגן ולבית ספר אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לעשות אפילו את זה…" היא הצביעה בידה על צידה של הספה ויורי הפנה את מבטו והתחלחל למראה ההליכון המקופל שנשען על הקיר. "כל כך נחלשתי בזמן האחרון וכואב לי שאין מה לעשות עם זה." היא המשיכה לדבר בשקט. "הילדים מבינים את זה אבל כואב לי לראות שהם עושים כל כך הרבה. אני מרגישה שהילדים שלנו עוברים כל כך הרבה בשנים האחרונות וכולנו יודעים שזה לא הכל. אנחנו יודעים שאני לא אשרוד את המחלה. ואני יודעת שזו ההזדמנות האחרונה שלנו, ההורים שלהם, לדבר לפני שתלך. אני לא רוצה שהם ישארו לבד אחרי שאני אלך… אני מבקשת ממך שכאשר כבר לא אהיה כאן, תדאג שהם יבואו בדרך כלשהי ישראל. אני רוצה שהם יחוו איתך את שארית חייהם, ויותר מזה, שלא ישארו כאן. אני רוצה שהם יהיו חופשיים באמת, שיחיו במקום שבו לאנשים יש מקום להגיד את מה שהם חושבים." יורי הנהן אל יאנה. "היה לי ברור שזה מה שאני הולך לעשות," הוא אמר ונאבק בדמעות. "אל תדאגי להם, יהיו להם את החיים הכי טובים שיש. אבל עד אז, כמו שסיכמנו, הם יהיו איתך, עד יומך האחרון. זה יהיה טוב לכולכם ואני בטוח שכל מה שאמרת שקשה לך לראות אותם עובדים כל כך קשה, תדעי שזה שהם עושים את זה מתוך אהבה אמיתית אלייך ותשמחי שהם עושים את זה. את לא צריכה להתבייש לבקש עזרה. חוץ מזה, זה ממש מכין אותם לחיים הבוגרים. את לא חושבת?" היא חייכה אליו.

לפני שהם הספיקו להגיד עוד דבר הילדים נכנסו בריצה לסלון ופנו אל הוריהם. "אני כל כך שמח שאתם יושבים ומדברים!" אמר אנדריי באושר. "לא היינו בסלון יותר מ10 דקות וכל הזמן הזה אתם דיברתם שיחה רצופה!" יורי חייך. האמת שהוא לא ממש שם לב שהוא ויאנה דיברו ככה הרבה, והוא שמח שהם הצליחו באמת לדבר שיחה כזו. בכל זאת, הם גרושים כבר שנים. יורי הביט בשלושת ילדיו הגאים, ולא היו לו מילים לתאר מה הוא הרגיש ברגעים האלו. "אבא," אמר מארק, משפיל את מבטו. "אנחנו יודעים שאתה צריך ללכת כבר עוד כמה זמן, אנחנו רוצים שנעשה טקס פרידה משמעותי, עד שניפגש שוב…" את הרגעים הבאים יורי לא ישכח לעולם. מארק הרכיב את ההליכון של יאנה, אלכס ואנדריי עזרו לה לקום מהספה, ותוך רגע נצמדו כולם לחיבוק אדיר, למשהו שיורי לא חווה כבר שנים, לחיבוק משפחתי. משפחה שהתפרקה פעם אחת ורק עוברת ותעבור טלטולים עזים עם חלוף הזמן, ברגע אחד מתאחדת מחדש, עוצרת את הכל ומתרכזת ברגע הקטן הזה, רגע שעם כל הצער שטמון בו, חופן בחובו גם שבבי תקווה. ברגע הזה יורי מצא את עצמו מתפרק לגמרי. דמעות זלגו מעיניו והוא בכה בקול. הרגע הזה הגיע, עד זמן לא נודע הוא לא יראה את ילדיו… ואת יאנה הוא לא יראה יותר לעולם… "יאנה…" הוא אמר, קולו סדוק כל כך, "אני רוצה להגיד לך תודה, ובהצלחה בהמשך הדרך. אני יודע שהיא תהיה קצרה יותר מתמיד, אבל תנסי לחיות הכי הכי, אני סומך עלייך." הוא חייך אליה חיוך גדול, מקווה שהוא אומר את הכל, את כל הדברים שפעם הוא היה אומר לה בחופשיות ומאז שהם הגירושים הוא לא העז להוציא מפיו. הוא ידע שעם כמה שהיחסים בניהם היו איומים בשלב מסויים, שום דבר לא הרס את היותה אמא מדהימה לילדיהם, עם כל הקושי. הוא ישב עם כל אחד מילדיו ונתן את ברכתו אליהם, מלב אל לב, עם דמעות בעיניים. הכל נשפך ממנו, הוא היה גלוי איתם כמו שלא היה עם איש מעולם. אבל בסופו של דבר הוא מצא את עצמו מחוץ לבית, לא מאמין שזה קרה, שמח ועצוב גם יחד שהרגע הזה עבר. הוא הרים ראש והחל לצעוד. יורי יצא אל מסע חייו, המסע אל החרות.

רוח נשבה ויורי רעד כולו. הוא היה עייף ברמות שאין לתאר, אבל הוא המשיך ללכת בנחישות. הפעם הוא ידע שהוא לא יוותר על המטרה שלו בעד שום מחיר. היה חודש ספטמבר כעת, כך שעדיין לא התחילו השלגים, אך יורי הרגיש כאילו הקור המועט מסביב חודר עמוק אל תוך גופו ולא מרפה. טיפות גשם ירדו ללא הפסקה וזגוגיות משקפיו היו מלאות באדים וליכלוך. הוא הלך כבר 8 שעות רצוף, הלילה כבר ירד והוא היה עסוק במציאת מקום לישון. ובכן, זו משימה קשה. הוא הלך דרך דרכי מסתור ששינן חודשים מראש, אך לא היה שום מקום שבו יוכל לישון בשקט, מקום שיוכל להסתיר אותו הכי טוב שאפשר. הוא היה מותש, כל גופו צורח מכאב אדיר, אך יורי לא לקח סיכונים. בסוף הוא מצא שטח עפר רטוב מהגשם, פרש את שק השינה מאחורי הסלע ונרדם תוך דקות אחדות.

יורי התעורר כעבור 4 שעות בלבד, כל גופו כואב מהשכיבה בשטח. הייתה שעת לילה, כוכבים אחדים זרחו בשמיים, הירח בקושי האיר והקור היה משתק. הוא הבין שאין טעם להמשיך לישון, עדיף שימשיך ללכת. הוא התעלם מהכאב האדיר, ויצא שוב לדרך עם פנס קטן, שגם אותו ניסה להסתיר מעיניים סקרניות. כל כמה דקות הוא הביט לאחור בבעתה, מקשיב לכל רחש מסביב. לאחר שעה של הליכה הוא מצא את עצמו מחוץ למוסקבה, ונשם לרווחה. הוא השיג עוד מטרה קטנה במסעו.

ארבעה ימים מאז תחילת ההליכה לגבול בלארוס עברו בשלום, בקושי רב. כל יום הייתה היאבקות חדשה, כוחות מחודשים שיורי היה צריך לאסוף כדי להמשיך, להתעלם מהכאב, לחשב כל צעד. הוא הביא איתו מהבית מלאי של מזון ומים, אך לא העז לאכול הרבה, כך שכל יום הוא הסתפק במעט אוכל, כדי שיהיה לו מספיק למקרי חירום. לכל אורך המסע הזמן היה ממנו והלאה, והוא הסתפק בשמש ובירח כדי שיהיה לו מושג על זמני היום. יורי הקפיד להתפלל 3 תפילות ביום, מה שהיה מפחיד מאוד. הוא לא יכול להניח תפילין, הרי הוא ידע שזה מסוכן ולכן הסתפק בסידור, מצא לעצמו פינה והתפלל, מרגיש פרץ מחודש של תקווה. תמיד היה את הקול הקטן בראשו שרמז שהוא אינו לבד, ה' איתו. ביום הרביעי למסע, לקראת הערב, כאשר הוא נמצא באמצע שממה, יורי הרגיש סחרחורת קלה. אך הוא התעלם והמשיך ללכת, סוחב את התשישות והחולשה. אפילו כאשר הקיא וסבל מבחילה איומה הוא רק שתה עוד קצת מים והמשיך. לאחר שעתיים כאלו, של סבל בלתי יתואר, כל כוח שעוד היה טמון בו נטש אותו והוא התמוטט על הקרקע, כאשר תחולת התיק הפתוח נשפכת על השביל.

יורי פקח את עיניו, רטוב ורועד מקור. גופו כאב בטירוף, כאילו אלפי סכינים דוקרים אותו. "היי! אתה! אני רואה שהתעוררת!" קרא גבר עם קול עמוק מעליו. יורי החלוש הסיט את מבטו ומצא את עצמו עומד מול אדם מקריח וגדול ממדים, שחייך חיוך מרוצה. "מי אתה?" יורי שאל את האדם הגוהר מעליו ומיד נתקף בשיעולים כואבים. האדם לא ענה. במבט חתום הוא הושיט את ידו ליורי ועזר לו להתיישב. יורי התאפק לא לצרוח מרוב סבל, כאב ותשישות. "ובכן," אמר האיש וחשף פה עם שיניים מצחינות. "קוראים לי ניקיטה, אני שוטר. סיירתי פה בשטח לפני 3 שעות וראיתי אותך על הקרקע, חסר הכרה." "שלוש שעות??" יורי לא הצליח להתאפק. הוא היה המום ומאוכזב! 3 שעות! איזה בזבוז זמן! "כן," ענה האיש בלי לרמוז מה הוא חושב על כך. "נשארתי פה איתך כי אתה נראה לי חשוד. התכולה בתיק שלך נשפכה וזה בהחלט נראה כאילו אתה מנסה לברוח מהמדינה. נשארתי פה לידך עד שתתעורר כדי שלא תברח לי. אתה צריך לענות על כמה שאלות." יורי רצה לבכות, אך אפילו לזה לא היה לו כוח. למה זה קורה לו עכשיו?! הוא עבר יותר מחצי דרך ופתאום האיש הזה מופיע והורס את הכל! "אני… בסדר, תשאל." הוא הבין שגם ככה אין מה לעשות, האיש כבר עלה עליו ולהמציא סיפור כיסוי זה בהחלט לא צעד חכם בהתראה קצרה כזו. אבל הוא התנחם במחשבה אופטימית אחת שהרגיש שמאירה כל כך הרבה: אם הוא יחזור הביתה היום, אפילו אם ישימו אותו בבית הסוהר לשארית חייו, לפחות הוא יזכה לראות את ילדיו. "איך קוראים לך?" שאל אותו ניקיטה תוך כדי שהוא מתיישב לצידו. "יורי," הוא ענה. "ספר לי מה אתה עושה פה. ספר לי הכל עליך ואל תסתיר דבר." יורי הרגיש צמרמורת בכל חלקי גופו אך נשם עמוק. הוא הופתע מהיחס של ניקיטה כלפיו. זה לא היה יחס חם, אך הוא גם לא היה מאיים יותר מידי והיה נראה שהוא יותר מסתקרן מאשר כועס ולחוץ. לפני שיורי חשב מה הוא עושה הוא מצא את עצמו יושב ומספר לשוטר זר שהרגע פגש את סיפור חייו. סיפר הכל. "וכאילו זה לא מספיק, פרצה המלחמה המיותרת הזו!" מיד אחרי שהוא אמר את המילים האלו הוא התחרט. נו באמת! הוא מדבר עם שוטר, לא עם חבר מהעבודה! אסור לו להביע את דעתו. "סליחה," הוא אמר, מבויש. "לא התכוונתי שזה יפלט לי…" אבל ניקיטה פרץ בצחוק והביט ביורי בשעשוע. "נו, אז אתה כן בורח," הוא אמר עם שמץ חיוך. יורי ידע שאין מנוס, לא אחרי שהביע את דעתו. "כן," הוא אמר. יורי ידע שעכשיו הכל נגמר, כאשר ענה לחיוב, שאר ימיו יעברו בכלא ברוסיה. "אני מבין, אני מבין," אמר ניקיטה ואז היישיר אליו מבט בלתי מוסבר ואמר: "ואני בהחלט מעריץ אותך על זה!" יורי חשב לרגע שהוא חולם. אין מצב שזה שוטר רוסי שאומר את זה! אך מולו עדיין עמד אותו האדם. "מה?" יורי הביט בו מבולבל. "יורי," אמר ניקיטה, "אתה חושב שאני איני אבא לילדים? חושב שאני אוהב את העובדה שיש מלחמה? אני כמו כולם בערך. זו בהחלט מלחמה מיותרת, וזה בהחלט השפיע על כולנו. אני אהיה כנה איתך לגמרי, כואב לי לעשות את העבודה שלי. זו עבודה שמשאירה אותי חי ואת משפחתי יציבה, אבל זה מרסק מבפנים. אני צריך להיות אכזרי וקשה ולפי ציווי אני צריך לעצור כל אדם שמנסה לברוח. אני מאוד משתדל לא לעשות את זה, אך התמזל מזלי שעד היום לא נתקלתי בשום אדם שניסה לברוח, אתה הראשון יורי, ואני ממש ממש לא מתכוון להסגיר אותך. אף אחד לא עובר באיזור הזה, כך שאם אני לא אגיד שראיתי אותך אף אחד לא ידע. תפקידי הוא לפקח בגבול רוסיה-בלארוס ואני מניח שלשם אתה רוצה להגיע?" יורי הנהן, יודע כבר למה ניקיטה חותר ולא מאמין למזלו הטוב. "ובכן," ניקיטה חייך, הושיט לו את ידו ועזר ליורי לקום על רגליו. "בוא איתי לניידת, ניסע לגבול."

יורי לא האמין שזה באמת קורה! העולם נראה לו זוהר כל כך פתאום! "אנחנו עוד מעט מגיעים לגבול," אמר ניקיטה ליורי. "ואני רוצה לשאול אותך האם יש משהו שאני יכול לעשות למענך?" "אתה עושה כל כך הרבה!" אמר יורי באושר. "אני לא צריך עוד דבר." "באמת?" ניקיטה הביט בו משועשע. "אני יודע שזה מסוכן ומטורף," המשיך ניקיטה, "אבל אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו גדול. אני, כמוך, רוצה לברוח מכאן מהר, רק שעד עכשיו לא היה לי מושג איך לעשות זאת. חשבתי שזה לא מציאותי. הזמן הזה איתך בניידת לימד אותי שזה אפשרי. עוד חודשיים יש לי חופש של שבועיים מהעבודה ואני מתכוון לנצל אותו לבריחה. אני רוצה גם לקחת את הילדים שלך איתי."