אם המחיר יקר, סימן שהדברים חשובים / אפרת כלפון

ככה ליאור שלי תמיד אהב להגזים

כל סוף שבוע הייתי פותחת את הקבלות, מסתכלת מה כתוב בפנים

נעליים, שמלות, ספר חדש, עוד חמישים או שישים שקלים בבילוי עם חברים.

כל סוף שבוע הייתי מקבלת נזיפה מליאור. "זה יקר מדי, את מוציאה יותר מדי כספים"

וכל סוף שבוע מחדש הייתי מוציאה לו לשון ומורחת חיוך על הפנים. "אבל ליאור, זה כסף שיוצא על דברים חשובים"

בסוף השבוע האחרון חיכיתי לליאור שיחזור מהמילואים.

בינתיים התיישבתי, לקחתי קבלות, מצפה לראות מה שילמתי הפעם עבור הדברים החשובים.

"ליאור", היה כתוב שם. ואני יושבת ומנסה להבין.

ממשיכה לקרוא בתקווה להסבר בזמן שהכאב מטפס מבפנים.

"ליאור"

"שני"

"תמר"

"שירה"

וכל מילה נוספת מרסקת את הלב שלי עוד טיפה.

"1400 נרצחים"

"136 חטופים"

"מדינה שלמה של חיילים"

עם שלם שמורכב מדור חדש של ילדים שיגדלו יתומים

אני סוגרת את הקבלות, פותחת מחדש

וליאור מביט אלי מתוך הדף המקומט

"זה יקר מדי, אני לא יכולה לשלם את זה זה יותר מדי כספים"

וליאור מוציא לי לשון, ומורח חיוך על הפנים

"אם המחיר יקר, סימן שהדברים חשובים"

הדמעות זולגות על הלחיים, ואני מושיטה אליו ידיים אבל-

הוא לא תופס אותי.

הוא לא מחבק אותי.

הוא לא לוחש לי שהכול יהיה בסדר.

הוא לא אוהב אותי.

הוא לא כאן בשבילי.

ואני נשארת לבד, לשלם את המחיר.