היה יום שמש בחוץ, החלטנו ללכת לגן שעשועים עם ארי הבן שלנו, זה היה יום שמשי אחרי תקופה ארוכה של גשמים, חשבנו, שזה טוב, שארי יצא קצת החוצה לשחק. זה היה בוקר מושלם, הכל היה מושלם. שיחקנו עם הבן שלנו, עשינו פיקניק, לא הרגשתי ככה שמחה הרבה זמן, הכל היה מושלם. ואז התעוררתי.
שש שנים עברו. שש שנים, ואני עדיין חולמת את החלום הזה כל לילה מחדש, ומסכימה להישאב למציאות הזאת, מציאות שאף פעם לא תחזור אלי. הזיכרון האחרון שיש לי מהמציאות הזאת הוא היום הולדת ארבע לארי, היום הולדת הראשון שלו שהוא באמת יזכור, אני ואיתי בעלי כל כך התרגשנו, ורצינו שהכל יהיה מושלם. זה היה ערב יום שבת וערב שמחת תורה. ארי כל כך התרגש לקראת יום ההולדת שלו. הכנתי לנו ארוחה מיוחדת ועוגה בצורת ארבע עם השוקולדים שהוא הכי אוהב. החלטנו, שאת היום הולדת הזה נעשה בבית החדש שלנו באשקלון, ונזמין את כל המשפחה לחג, שיהיה לכולנו זיכרון מתוק שיישאר לתמיד. ובאמת זה היה ערב נהדר. ארי נהנה כל כך. הוא לא הפסיק לצחוק ולרקוד. הלכנו לישון מלאים שמחה ואושר. שמחים על המזל, שנפל בחלקנו לקבל משפחה כזאת מדהימה, ילד כזה מתוק. התעוררנו לצליל הנוראי הזה, שהוביל למציאות כל כך שחורה. אני עדיין חושבת שהכל חלום, שלא יכול להיות שדבר כזה נוראי באמת יקרה. זה לא היה חלום.
איתי יצא למילואים ביום ראשון. ברגע שהוא יצא מהדלת, הרגשתי שחלק ממני נעלם, ולעולם לא יחזור. התחלתי לארגן לעצמי שיגרה כלשהי, כדי שנוכל לתפקד גם שהוא לא בבית. כל פעם שהוא היה חוזר לשבת או לכמה שעות, הרגשתי שוב מלאה-יכולתי לדמיין, איך הכל ייגמר ונתגבר על זה ביחד. התחושה הזאת התפוגגה כמה שעות, אחרי שהוא חזר למילואים, ושוב הגיעה הריקנות הזאת, שלא התמלאה. לא משנה, כמה ניסיתי.
השבועות הבאים עברו באותה הצורה, העליתי חיוך בשביל ארי, שלא יחשוב לרגע שמשהו לא בסדר. ניקיתי, כיבסתי, בישלתי. ורק בלילה, אחרי שארי נרדם, והיום עמד להיגמר, נתתי לדאגות ולדמעות להיכנס. חשבתי רק על זה, עד שנרדמתי וקמתי אחרי ארבע שעות לעוד יום.
יום אחד אני מקבלת שיחה מאיתי, עניתי והדבר הראשון שהוא אמר היה: "אני נכנס" שתי המילים האלו גרמו ללב שלי לצנוח, הרגשתי מועקה בבטן, שלא הסכימה לעזוב, אמרתי לו: "תשמור על עצמך" וניתקתי את השיחה. ידעתי, שאם אני אשמע את הקול שלו, אני אתפוצץ מדאגה, אבל ארי היה בחדר השני, לא יכולתי להבהיל אותו.
כמה ערבים אחר כך, הכנתי את ארי לקראת שינה, וכשעמדתי להקריא לו סיפור הוא אמר לי, שהוא מתגעגע לאבא, ורוצה שהוא יקריא לו את הסיפור. אמרתי לו: "אין בעיה. בוא ננסה להתקשר אליו בוידאו". חייגתי והועברתי למשיבון, באותו רגע נכנסה החרדה פי מאה מהרגיל, אבל ארי היה בחדר, והעליתי את החיוך הרגוע על הפנים ואמרתי לו שהוא לא עונה כי הוא בטח ישן. נתקשר אליו מחר.
למחרת, אחרי שאמא שלי באה לקחת את ארי אליה, הדפיקה בדלת הגיעה, פתחתי אותה, ופניו של קצין העיר התגלו אליי. באותו רגע קרסתי לרצפה, אני זוכרת במעומם את מה שאמר, אבל הוא לא היה צריך לומר הרבה, כדי שאני אבין שאתמול בלילה, הפכתי לאלמנה.
אחרי יומיים שבהם פעלתי כמו רוח רפאים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עמדתי להקריא לארי סיפור כמו תמיד, והוא נזכר שהבטחתי שנתקשר לאבא, כדי שהוא יקריא לו את הסיפור, הוא אמר מילים שריסקו את הלב שלי, ופתחו את סכר הדמעות, הוא אמר: "אבל אמא, הבטחת שאבא יקריא לי את הסיפור, אני רוצה שהוא יקריא לי. "אמא איפה אבא?"
