אמא שלי לא מכשפה/ מיה אביעד

"אימא שלי לא מכשפה!" צעקתי בקול פגוע, "יש לך דעות קדומות, ילידים הם לא מכשפים!".
מייקל גיחך, "התכוונת כל מי שאינדיאני הוא מכשף… אתם איבדתם את היבשת שלכם, אתם האינדיאנים צריכים ללכת לחפש מקום אחר" מייקל אמר בקול נוטף בוז.
"דבר ראשון, זה ילידים אמריקאים ולא אינדיאנים, דבר שני, את אף אחד זה לא מעניין הדעות שלך, אז תשמור אותך לעצמך!" לני חברתי הטובה התערבה מהקצה השני של הכיתה, "אנחנו כבר ב1993 אין מקום לדעות קדומות!" היא פסקה בנחרצות.
"זה בסדר לני," אמרתי בקול חלש, "הוא סתם טיפש".
לני הנהנה וחזרה לספרה. הצלצול נשמע וילדים החלו לנהור לכיתותיהם.
במהרה, כיתתנו הקטנטונת התמלאה בילדים וברעש. לאחר חמש דקות שבהן כולם הסתדרו במקומם, המורה פלורה נכנסה לכיתה. "צהריים טובים כיתה ה'!" היא קראה בקולה הצפצפני, "אני אקריא שמות ולאחר מכן אודיע לכם הודעה חשובה מאוד." המורה פלורה כחכחה בגרונה והחלה בקריאת שמות. בזמן שהיא קראה שמות אני בהיתי בזבוב שעופף בכיתה בזמזום קולני. "קאווזי הון-גן" המורה הקריאה את שמי והוציאה אותי מחלומי בהקיץ. "כאן" מלמלתי.
המורים החדשים תמיד הסתבכו עם השם שלי וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי מסביר לכל אחד מה משמעות השם שלי. "קאווזי זה סוס צהוב בשפת הילידים והון-גן זה נשר" הייתי מסביר למתעניינים, "ולסבא שלי ,עליו השלום, קראו קאווזי. אני נקרא על שמו".
"כמו שאמרתי, יש לי הודעה חשובה להודיע לכם." המורה פלורה אמרה כאשר גמרה להקריא שמות. "במקום המבחן בהיסטוריה שהיה צריך להיות תהיה עבודת שורשים".
סטיב הצביע. "כן סטיב?" המורה נתנה לו את רשות הדיבור.
"מה זה אומר עבודת שורשים?" סטיב שאל את השאלה שעלתה בראשי.
"שאלה יפה שאלת" אמרה המורה פלורה בחיוך, "כל ילד יצטרך לחקור על המשפחה שלו ולרכז את כל המידע לכמה דפים. בעוד כשבועיים כל אחד יקרא את העבודה שלו מול הכיתה ויקבל על זה ציון. יש שאלות?".
כולם נדו בראשם. "יופי, עכשיו נתחיל בשיעור".
***
הצלצול נשמע והכריז על סיום יום הלימודים. אספתי את חפציי ודחסתי אותם לתיקי. התיק שלי מלווה אותי מכיתה א'. אנחנו דחוקים בכסף.
אבי נפטר ממחלה כשהייתי בן שש ואמי עושה הכל לבד; מטפלת בסבתא, עובדת בחמש עבודות ומתמודדת עם השמועות שרצות עלינו. אנחנו הילידים המוזרים שגרים בפינת הרחוב בבית הישן, שאימא מכשפה ושהיא הרגה את בעלה בעזרת כוחות אפלים.
כמובן שהכול שטויות.
בכיתה יש לי הרבה חברים, אבל גם הרבה שמתנכלים לי בגלל שאני יליד אמריקאי.
"קאווזי, אתה בא?" לני קראה לי. כל יום היינו חוזרים ביחד הביתה.
הנהנתי ושמתי את התיק על כתפיי.
לני ואני יצאנו מהבית ספר ונופפנו לשלום לשומר הנחמד שהחזיר לנו נפנוף.
"רוצה תחרות ריצה עד לעץ הקרוב? אני בטוח אנצח אותך" לני התגרתה בי. "אין סיכוי!" צעקתי לה והתחלתי לרוץ במהירות. "היי, זה לא הוגן!" היא צחקה ורצה אחריי. הגעתי לעץ מתנשף. "ניצחתי אותך" אמרתי לה ברגע שהיא הגיעה לעץ אדומה ממאמץ. "כן, כי התחלת לפניי" היא חייכה.
"יש לך כבר רעיון מה לעשות בעבודת שורשים?" שאלתי אותה. לני הנהנה, "אני אשאל את סבא שלי ואת ההורים שלי".
"אני אנסה לשאול את סבתא שלי, אני מקווה שהיום היא צלולה. אתמול היה יום פחות טוב, היא קראה לי גורדון וכל הזמן אמרה שהיא מתרגשת לקראת התחרות הדמיונית שלה בפינג-פונג." נאנחתי בעצב. לני הניחה יד על כתפי, "אני בטוחה שהיום היא מרגישה יותר טוב" היא ניחמה אותי. המשכנו ללכת בשקט עד שנפרדנו בהצטלבות שבה היא פנתה שמאלה ואני ימינה. "היא תהיה בסדר!" היא הבטיחה לי בצעקה בזמן שהתרחקה.
המשכתי ללכת עוד כמה דקות והגעתי לבית שלי.
הבית שלי ישן מאוד; הצבע מתקלף, הדלת מלאה חריטות ושריטות ויש עובש על המבנה החיצוני של הבית. נראה לי שזה הבית הכי ישן בכל וושינגטון. פתחתי את הדלת וחריקה נוראית נשמעה. אני צריך לשמן את הצירים, חשבתי לעצמי. נכנסתי הביתה בשקט. סבתא ישנה על הכורסה בסלון ואימא חתכה ירקות במטבח הקטן.
"שלום קאווזי, איך היה בלימודים?" היא שאלה אותי בהיסח דעת.
"נחמד, המורה נתנה לנו עבודת שורשים להגיש עוד שבועיים" אמרתי לה, "סבתא צלולה היום?" אימא הנהנה ואז אמרה: "בחור צעיר, שכחת משהו…" היא הצביעה על לחיה. נאנחתי בחיוך ונתתי לה נשיקה בלחי.
"תשגיח על סבתא, אני צריכה ללכת לעבודה. ואני אשמח אם תמשיך לחתוך את הירקות ותגיש לסבתא כשהיא תתעורר".
"בסדר" עניתי לה ואימא ליטפה את ראשי בחיבה, "להתראות" היא נופפה לי ויצאה מהבית. ברגע שסיימתי לחתוך את הירקות, שימנתי את הצירים של הדלת, תליתי כביסה, וניקיתי את הבית. צנחתי על הכיסא במטבח בעייפות.
"קאווזי יקירי, אתה יכול להביא לי משהו לאכול? קמתי רעבה" קולה החלש של סבתא נשמע. הבאתי לה את הירקות החתוכים. "תודה יקירי" סבתא הניחה את הקערה על ברכיה והחלה לאכול. "סבתא, יש לי עבודה שהמורה נתנה לעשות" פתחתי, "כן יקירי, תמשיך" סבתא האיצה בי. "אני צריך לחקור על המשפחה שלנו, תוכלי לעזור לי?". סבתא חייכה חיוך רחב, "בוודאי יקירי". התיישבתי ליד סבתא. "כשהייתי צעירה סבא שלי היה נוהג לספר לי כל ערב את הסיפור של המשפחה שלנו. סבא רבא רבא ר-"
"זה בסדר סבתא, הבנתי" קטעתי אותה בעדינות.
"כן, בכל אופן. אז הוא היה צ'יף בשבט אקומה. החיים שלהם היו נהדרים עד שכריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה. מתיישבים אירופיים החלו להגיע ורצו את כל היבשת לעצמם. הם התחילו להילחם ולהתעלל בנו, הביאו איתם מגפות ומחלות, וניסו לשכנע אותנו להתנצר. החיים של סבא ושל כל הילידים הפכו מנהדרים לכאוס שלם." סבתא נאנחה בעצבות, "היו להם שלוש אפשרויות: לברוח מהיבשת ולחפש מקום אחר, להילחם בכל הכוח על הבית שלהם או להתנצר כדי שיפסיקו לרדוף אותם. מה אתה היית בוחר, קאווזי?" סבתא שאלה אותי.
"לא יודע" עניתי בכנות.
"תדמיין שעכשיו באים לבית שלך אנשים וטוענים שהבית שייך להם ומנסים לגרש אותך מהבית ולא מפחדים לנקוט באמצעים אלימים. מה היית עושה?" סבתא שאלה שוב בעיניים נוצצות.
"הייתי בורח ומנסה לגייס עזרה" עניתי בביטחון.
"סבא ניסה להילחם ונחל מפלה קשה, חצי משבטו נרצחו. הוא החליט לברוח עם האנשים ששרדו למקום אחר. בזכות המעשה הזה אנחנו פה. סבא היה מוגן והקים משפחה. לאחר כמה עשרות שנים, המשפחה שלנו החליטה לחזור ליבשת לאחר שהעניינים יחסית נרגעו. השתקענו פה ומאז לא זזנו לשום מקום אחר". סבתא סיימה את דבריה. "תודה סבתא" אמרתי לה.
"רגע יקירי, יש לך משהו לעשות?" שאלה סבתא.
"לא, הכנתי את שיעורי הבית בכיתה".
סבתא חייכה בשמחה, "יופי יקירי, תביא את הדמקה".
***
"אימא, תוכלי לעזור לי בכתיבה של העבודה?" שאלתי את אמי ברגע שהגיעה הביתה. "בטח, אני רק צריכה לשבת רגע." אימא נאנחה בעייפות, "גברת רוברטס נתנה לי המון עבודות מייגעות בלי להתחשב בי לרגע".
עיוויתי את פרצופי, אני שונא את גברת רוברטס. "אתה נראה כאילו אתה מריח משהו מקולקל" אימא צחקה. היא נגשה לסבתא ונתנה לה שתי נשיקות בלחי, "שלום אימא, איך ישנת?" שאלה אותה בעדינות.
"ישנתי נהדר!" סבתא קראה, "ועזרתי לקאווזי בעבודה שלו" סבתא הייתה מרוצה.
"אימא, רוצה ארוחת ערב?" שאלה אימא את סבתא, "כן יקירתי. אשמח ללחם עם מרגרינה מרוחה היטב וגמבה ירוקה חתוכה ליד, תודה" סבתא השתקעה בכורסתה. "אז במה אתה צריך עזרה?" אימא התיישבה לידי והחלה למרוח על הלחם מרגרינה שהוציאה מהמקרר החבוט שלנו.
"אני לא יודע איך להתחיל" השבתי לה.
"דבר ראשון תכתוב את הכותרת: עבודת שורשים" אמרה אימא ואני כתבתי. "דבר שני" המשיכה אימא, "תכתוב, מגיש: קאווזי הון-גן. יפה. עכשיו  פשוט תכתוב את מה שסבתא אמרה לך".
"אבל זאת בדיוק הבעיה, אני לא יודע איך להתחיל את זה" נאנחתי ברוגז.
"מה סבתא אמרה לך?" אימא שאלה. סיפרתי לה את כל מה שסבתא ספרה לי.
"עכשיו את כל מה שסיפרת לי תכתוב ותוסיף דברים" אמרה אימא כשגמרתי לספר לה. "אוקיי, תודה אימא" חיבקתי אותה, ולפתע עלה לי רעיון נהדר לראשי, "אימא, אני רוצה גם לכתוב על התמודדות היומיומית שלך כילידה אמריקאית". אימא משכה בכתפה, "בסדר".
***
ציפיתי ליום הגשת העבודות כפי שהייתי מצפה ליום ההולדת שלי כל שנה. התרגשתי נורא וידעתי שהיום הזה יכול לשנות את מה שהילדים בכיתה שלי חושבים על הילידים האמריקאים ועל אימא שלי.
ספרתי ימים עד ליום שאני אקריא מול הילדים את העבודה שלי.

בבוקר היום המיוחל קמתי מרוגש. סוף סוף יבינו שאימא שלי לא מכשפה, חשבתי לעצמי. התארגנתי לבית ספר במהירות.
"להתראות אימא, להתראות סבתא, יום טוב!" קראתי לעברן. "רגע, קאווזי, האוכל שלך" אימא הכניסה לתיקי שקית נייר חומה עם כריך מרוח מרגרינה.
"יום טוב, יקירי!" סבתא נופפה לי ואני יצאתי מהבית.
חיכיתי ללני ליד שלט ה'אין כניסה' כמה דקות.
"בוקר טוב, קאווזי" לני בירכה אותי, "בוקר טוב, לני" החזרתי לה.
כשהגענו לכיתה, דיאנה, הילדה הכי חכמה בכיתה, ניגשה אליי. "רק שתדע קאווזי שאני חושבת שהעבודה שלך עומדת להיות הכי מעניינת" היא אמרה לי. "תודה, אני חושב" מלמלתי והתיישבתי במקומי.
הצלצול המבשר על תחילת יום הלימודים נשמע והמורה פלורה נכנסה לכיתה.
"בוקר טוב תלמידים!" היא קראה בשמחה, "אני רוצה להתחיל עם הגשת העבודות. זה עומד להיות מעניין מאוד!" היא אמרה בעליזות.
"אמה בייסטון, את ראשונה".

***
השיעורים הראשונים חלפו במהירות.
המורה הודיעה לי שאני אחרי ההפסקה. נורא התרגשתי.
לאחר הצלצול כולם נכנסו לכיתה. "בהצלחה" לני איחלה לי כשעברה ליד השולחן שלי בדרך למקומה.
"קאווזי, תורך" המורה קראה לי. אחזתי בדפים הכתובים בכתב החרטומים שלי בחוזקה. הייתי לחוץ מאוד.
"כשסבתא שלי הייתה קטנה סבא שלה היה נוהג בכל ערב לספר לה את הסיפור המשפחתי שלנו" הבטתי בתלמידים שהסתכלו עליי בסקרנות, "סבא רחוק שלי היה צ'יף בשבט אקומה. שם קצת מוזר, אני יודע, אבל באותה תקופה זה היה שם רגיל ככל השמות. בכל אופן, כל השבטים חיו ביחד בהרמוניה ובשלווה… עד שקולומבוס גילה את אמריקה. מתיישבים אירופיים נהרו ליבשת והביאו איתם מחלות, מגיפות, מלחמות. הם התעללו בנו, האינדיאנים. הם ניסו לשכנע את השבטים להתנצר. ההצעה הייתה מאוד מפתה מכיוון שכל מי שהתנצר היו עוזבים אותו לנפשו ונותנים לו לנהל את חייו בשקט. היו לאינדיאנים שלוש אפשרויות: להילחם בחזרה על הבית שלהם, לברוח ולחכות שהעניינים יירגעו, או להתנצר. מה אתם הייתם בוחרים?" הפניתי את שאלתי לתלמידי הכיתה.
סנדי הצביעה, "כן סנדי" הרגשתי לרגע כמו מורה.
"אני הייתי בוחרת להילחם. הרי זה הבית שלי, ואין לאף אחד שום זכות לקחת אותו ממני." היא ענתה בביטחון. "עוד מישהו?" ווידאתי לפני שהמשכתי. פאול הצביע, "אני הייתי מתנצר. החיים שלי היו הרבה יותר קלים ככה".
"סבא שלי חשב בדיוק כמו סנדי" המשכתי וסנדי חייכה חיוך רחב, "הוא יצא עם השבט שלו להילחם. לאחר קרב קשה עם המתיישבים הם הפסידו. סבא שלי והאנשים שנשארו מהשבט ברחו מושפלים למקום שיוכלו לגור בו.
לאחר כמה עשרות שנים המשפחה שלי החליטה לחזור ליבשת לאחר שהעניינים יחסית נרגעו. השתקענו שם ומאז לא זזנו.
"איך זה להיות יליד בארץ?" שאפתי אוויר והמשכתי, "שאלתי את אמי וכך היא ענתה לי: 'להיות יליד פה זה נורא קשה כי יש אנשים שמתנכלים לך ונשארים עם הדעות הקדומות. היה יכול להיות נהדר אם הם היו מבינים שאנחנו בדיוק כמוהם; אנשים פשוטים וישרים עם חלום להקים משפחה ולהצליח.
בתור יליד קשה להשיג פה עבודה מכובדת… אנשים תמיד מסתכלים עלייך במבט חשדני ולא מנסים להבין לרגע מי אתה ואיך אתה מרגיש, ישר שופטים. אני לא מרגישה ביום יום שאני ילידה אמריקאית, אני מתנהלת בדיוק כמו כולם. אבל קשה לחיות בחברה שלא מקבלת אותך."
המורה הסתכלה עליי בחיוך רחב, "מחיאות כפיים לקאווזי!" היא מחאה בכפיה בהתלהבות וכך כל שאר תלמידי הכיתה. הוצפתי סומק.
מייקל הצביע, "כן מייקל" המורה הנהנה. מייקל השפיל את מבטו, "קאווזי, אני מצטער על ההתנהגות שלי. אני מבטיח שמעכשיו אני אפסיק עם העלבונות והדעות הקדומות שלי!" הוא הניח את ידו על ליבו. "תודה, מייקל" חייכתי.

שנה אחרי:
"תחרות ריצה?" לני שאלה בדרך הביתה, "ברור!" מייקל ואני ענינו פה אחד והתחלנו לרוץ. "היי, לא הוגן!" לני צחקה ורצה אחרינו.
כשהגעתי הביתה פתחתי את הדלת החומה והיפה שאימא קנתה. מאז שהיא עובדת אצל אימא של מייקל היא מרוויחה יותר כסף ועובדת פחות שעות.
"שלום סבתא!" נשקתי למצחה. "שלום אימא!", אימא חיבקה אותי חיבוק חזק.
החיים שלנו השתפרו מאז היום שהגשתי את העבודה; אימא של מייקל הציעה לאימא עבודה עם שכר גבוה ושעות נוחות, ויש לה יותר זמן בשבילי, מייקל הפך לחבר טוב שלי ושל לני, והילדים בכיתה סיפרו להוריהם על עבודת  השורשים שלי ובעקבות זה השמועות השקריות על אימא שלי הפסיקו.
בקיצור, כולם נוכחו וראו שאימא שלי לא מכשפה. והחיים הפכו לטובים יותר.