מאיה:
מצחיק כמה שביום אחד החיים שלך יכולים להשתנות.
זה היה סתם יום רביעי רגיל, לא מיוחד. טוב, הוא היה רגיל עד שהתעוררתי בבוקר לדפיקות חזקות בדלת עם צעקות. אומרים שכשבן אדם חווה חוויה קשה הוא לא זוכר הרבה, אבל אני זוכרת כל פרט. הדפיקות, השוטרים, אבא באזיקים, אמא רועדת מבכי. אפילו את הפרטים הכי קטנים כמו הפיג'מה של אבא וצבע העיניים של השוטרים. לא כי התעמקתי, היום הזה נטבע לי בזיכרון פשוט.
הייתי אומרת שזה בא משום מקום, שזה היה הלם מוחלט. הייתי אומרת שחודשים בכיתי על אבא שלי, על לאבד אותו, אבל זה שקר. זה מה שאמא אומרת, זה הסיפור שאמא מנסה לספר. אני לא מייפה שום דבר, אני אספר את האמת. היו סימנים. אם הייתי שמה לב, אם הייתי ערנית, אולי גם יכולתי לשנות, להציל הכל לפני שהכל קרס.
לפני כמה שנים אבא היה מכור לאלכוהול. הוא היה חוזר הביתה לפנות בוקר- הוא טוען שהוא נגמל מזה אבל הקטעים המוזרים נמשכו. לפעמים הוא היה יושב עם מבט קפוא בעיניים, או סתם אגרסיבי, או שהוא היה שוכח לאסוף את אחי איתן מהגן ומתרץ שהיה עסוק. הוא תמיד היה רוצה להיות לבד, מנותק, ומתנהג לא יפה לאמא, ולפעמים דוחף אותי בעצבים. ואחר כך הוא היה מצטער וכולנו היינו צריכים להתנהג כאילו לא קרה כלום. אז כן, אבא לא היה בן אדם וואו. כנראה בגלל הסמים שהיה עליהם. וכולנו היינו צריכים להתמודד. לעשות מעבר כדי שלא ישימו לב כמה שהוא לא בסדר.
אז לא. לזה אני לא מתגעגעת. לצורך הזה תמיד לחפות, להסתיר, להסתתר. וכולם יכולים להגיד כמה זו הפתעה וכמה הוא היה אבא ובעל טוב. אבל אולי רק אני מוכנה להודות באמת. שעוד לפני שהמשפחה שלנו התפרקה סופית, היא הייתה מפורקת.
הרבה אנשים רוצים שאני אדבר איתם, אשתף, אפרוק. אחייך יותר. העובדת סוציאלית עם החיוך המזוייף הגדול מדי, היועצת, האנשים ממשרד הרווחה. הם לא קולטים שכמוהם יש עוד הרבה אחרים, אבל כולם אותו הדבר. אומרים שאכפת להם אבל אז הם הולכים, ואם לאיתן אין מי שיכין ארוחת ערב-, אם כל הציונים שלי מתחת ל-50, אם אני מבריזה מהשיעורים, אם אחותי בוכה כל יום- אז הם לא באמת יעשו משהו. אז אני משקרת.
מקיפה את עצמי בעוד שקרים, בעוד התייפייפות. אבל לא אכפת לי. זה עדיף מלומר את האמת. כולם יגידו שהם מבינים, ייאנחו בעצב, ויחזרו לחיים הרגילים שלהם. אף אחד לא באמת מבין אותי.
אורי:
מהרגע שנכנסתי לבית הבנתי שעומרי חוזר לאפטר. דברים רגילים שנהיו לי ממש לא מובנים מאליו במלחמה. ריח של אוכל בבית, אמא שמחה ועסוקה – לא סתם יושבת מול החדשות בפיג'מה.
הדלת נפתחה ועומרי עמד בפתח. כל כך שמחתי לראות אותו. אני ואמא קפצנו עליו בחיבוק, והוא חיבק בחזרה, אבל המבט בעיניו היה כבוי. אין עוד מילה לתאר את עומרי, פשוט כבוי. חיוך שחוק, מבט עייף, עיניים מלאות בכאב. כאב בעיניים זה משהו שלמדתי לזהות במלחמה הזאת.
אני ועומרי ישבנו ואכלנו. אני ואמא שאלנו אותו איזה מיליון שאלות לפחות, אבל הוא ענה בכמה מילים בודדות. שאלתי אותו אם הוא רוצה אולי לצאת לאיפשהו, לדבר, אחרי הכל לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, אבל עומרי חייך אליי חיוך קטן ואמר שאם זה בסדר הוא ישמח לישון ולאכול, כי הוא גמור.
אמא חושבת שהוא מתנהג ככה כי יש לו "נפש רגישה". נראה לי היא פשוט מפחדת להודות שעם כל הזוועות שעומרי ראה וחווה, נפש רגישה או לא, אי אפשר להישאר שפוי.
הזיה כמה שאמא השתנתה במלחמה הזאת. כל הדאגה שלה לעומרי, והיא הופכת להיות כמוהו- כבויה. מודאגת. עצובה. ואז זה משנה את כל הבית לבית עצוב שקשה להיות בו.
אני מרגישה שאף אחד לא יבין- גם בנות עם אחים במילואים- את השקט והפחד התמידי שיש בבית. המלחמה גדולה על המשפחה שלי.
ישבתי על המחשב וסתם גללתי בפורומים מוזרים של נוער. בתחילת המלחמה הייתי כותבת מלא בפורומים האלה. היה לי מלא על הראש ולא היה לי זמן, כוח, או מי שיכיל הכל. אז כתבתי בפורומים, והייתי פורקת, אבל רק מדי פעם אנשים ענו, כי זה לא היה פורום פופולרי.
פתאום ראיתי פוסט שכתבה מישהי שהגדירה את עצמה אנונימית:
מאחלת לכם שלעולם לא תדעו מה זה משפחה מתפרקת.
פתאום הפוסט הזה מילא אותי בכל כך הרבה כעס. מה, האנונימית הזאת היא היחידה בעולם שהמשפחה שלה לא מאה? לא יודעת למה, באוטומטיות האצבעות שלי הקלידו תשובה.
כאילו שהיא היחידה שהכל מתפרק לה בין הידיים. משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, וכשזה קורס- חלק ממך קורס.
מאיה:
אני בהלם שמישהו ענה לי. אני הייתי בטוחה שאני הבן אדם היחיד שכותב בפורום הזה. מי כותב שם בכל מקרה? בחיים לא ענו לי, ודווקא לפריקה העצבנית שלי ענו?
התחלתי להתכתב עם מי שענה לי. קראו לחשבון חשבון פרטי3 . התכתבנו בצורה אנונימית, ככה זה היה קל.
היום אמא הייתה בבית המשפט מנסה להשיג ערעור על הכליאה של אבא, אז הלכתי לסופר לקניות. מאז שעצרו את אבא, אני מתחמקת ממקומות ציבוריים כמה שיותר. לא סובלת את המבטים והחיוכים המובכים. אם אני לא צריכה אז אני לא יוצאת מהבית. שומרת על פרופיל נמוך.
שמתי מוזיקה חזקה וניסיתי להתעלם מהכל. לא לחשוב. אנשים לא מתכוונים לזה, אני יודעת. אבל הם אוטומטית מרחיקים את היד כשאני באה לקחת חלב. והם מחייכים וממרפקים את הילדים שלהם כשהם שואלים קצת יותר מדי בקול שאלות חסרות טקט, ויש את האלה שלא אכפת להם בכלל אז הם בוהים ומתלחששים. כשהלכתי לקופאית ושילמתי היא נעצה בי מבט מלא בגועל, כאילו זאת אשמתי שאני הבת של עופר חיוט, העבריין, המסומם. כאילו אני עשיתי הכל ולא אבא שלי.
בגלל זה אני מתקשה לתמוך באמא שמנסה להשיג ערעור. בתוך תוכי אני מאשימה את אבא על הכל. בגללו כל החיים שלי התהפכו, ואני זאת שסופגת את כל המבטים, הכאב והדמעות. אז שיסבול בכלא, כי אני סובלת. אבל הוא עשה דברים, אני לא. אני רק נולדתי למשפחה הלא נכונה.
וזה מה שהילדה בפורום לא יכולה להבין. כי הם נחשבים למשפחה גיבורה והיא אלופה כי יש לה אח חייל, ואני נחשבת למסכנה שמתרחקים ממנה ובוהים בה.
אורי:
מישהו תלה על הדלת שלנו שלט עם משפט מחזק על משפחות המילואים. זה אמור לרגש, אבל זה רק מעציב אותי. כי אני לא מרגישה חזקה בעורף. וכשאני רואה את השבר של עומרי, אני בכלל לא מרגישה ניצחון בחזית. כי מה כל זה שווה אם ככה החיילים חוזרים הביתה? זה הכאב האישי שלי, אני יודעת, אבל זה שובר אותי. לראות כמה עומרי ואמא לא בסדר, לא ישנים, לא מחייכים. ואבא בעבודה. מקיף את עצמו בעומס כדי להתחמק מהשקט שבבית.
לא חשבתי שתגובה פשוטה על הפוסט של אנונימית תגרור התכתבות ארוכה. היא הצליחה את מה שכל האחרים לא הצליחו- להיות בשבילי המקום בריחה הזה. שאני ארגיש בנוח. שתינו אנונימיות, אז אני יכולה לומר הכל- בלי לחשוב על מה יחשבו ויאמרו. איתה אני לא שמה את המסיכה הזאת של הכל בסדר ואני גאה בעומרי, ויודעת שהוא גיבור ושזה המחיר. לא. אני לא צריכה לשקר ולהתייפיף. אני גם מייעצת לאנונימית, כי שתינו עוברות דברים שונים ודומים ממש. ופתאום אני רואה שזה עוזר גם לי. כי אף אחד לא יעזור לך כמו שאתה תעזור לעצמך.
מאיה:
עוד ציון נכשל. עוד מבט מאוכזב מהמורה. עוד מצפון על אמא שדואגת ועל אחותי, נהדר.
התכתבתי כל הבוקר עם הילדה הזאת מהפורום. מסתבר שגם היא קיבלה ציון גרוע במבחן. שתינו עודדנו אחת את השנייה והצענו אחת לשנייה לפנק את עצמנו היום.
יש איזו פעילות של משרד החינוך שצריך להתחלק לזוגות רנדומליים לפי הגרלה וכל זוג צריך לעשות עבודה חברתית ביחד. בקיצור, ברור שלא היה לי כוחות לזה, אבל זרמתי כי מספיק הסתבכתי עם הבית ספר. גם לילדה מהפורום יש את זה והיא מתלהבת מזה בדיוק כמוני. קשה לי לזייף חיוך בשביל אנשים שאני מכירה, אז בשביל סתם ילדה זרה? אוף. אין לי כוח.
אחותי אתמול נכשלה בטסט. היא נשברה. כל היום הייתה עם עיניים אדומות וטישו. כמה שניסינו, היא לא הסכימה להתעודד. היא מנסה להילחם בסטיגמות שבגלל שאבא עבריין- היא תהיה עבריינית, כל כך מנסה עד שהיא שואפת להיות מושלמת. מושלמת מדי. היא הכי טופ בכל הלימודים, כל היום עובדת קשה. לא קולטת שזה שאבא בכלא לא אומר שאנחנו צריכים להיות מושלמים. אף אחד לא מושלם.
אורי:
היום היה מזעזע. בהפסקה כולנו רקדנו על השולחנות, היה כיף ומצחיק. ואז פתאום, אזעקה. חשבתי שכבר התרגלתי לאזעקות, הרי במלחמה היו כל כך הרבה. אבל זאת האזעקה הראשונה שתפסה אותי בבית הספר,וקפאתי במקום. נבהלתי ממש וכל הגוף שלי נכנס לחרדה. חברות שלי לא הבינו מה עובר עליי. גם אני לא מבינה מה עובר עליי. תמיד הייתי הכי קלילה וזורמת. לא נבהלתי מדברים, בטח שלא קפאתי במקום.
אני מרגישה שאף אחד לא מבין. כל פעם שרע לי אני בורחת לאנונימית מהפורום, כי אני מרגישה שכבר אין אף אחד אחר. המשפחה זה פשוט כבר לא המקום בשבילי. אף אחד לא חושב שלי קשה במצב הזה, וזה בדברים הקטנים- כמו שאמא כבר לא שואלת איך היה לי היום ולא יודעת מה קורה איתי.
וזה מצחיק שדווקא איתה- עם ילדה שאני לא מכירה מפורום מוזר- דווקא שם נהיה לי המקום בריחה. המקום לפרוק. אנחנו מדברות כל כך הרבה, וזה באמת עוזר. אנחנו כל כך שונות, אבל גם כל כך דומות.
אני הולכת מחר לילדה הזאת שנתקעתי איתה במשימה. הילדה הזאת גרה כמה רחובות ממני, ואני מקווה שיהיה בסדר.
מאיה:
היא באה אליי מחר, הילדה הזאת. כשאף אחד לא יהיה בבית, כי הדבר האחרון שחסר לי זה ילדה רנדומלית שתפיץ לכולם כמה אלכוהול אמא שלי שותה כדי להתמודד עם המאסר של אבא, כמה אחותי בוכה, הבית שלי זה לא הדוגמא לבית מושלם. ממש לא. אבל אם זה יהיה רק אני והיא וסשן די קצר של היי ביי בואי נגמור את המשימה אז אני חושבת שיהיה בסדר. מקווה.
הילדה הגיעה. היא נראית נחמדה, פשוט אין לי כוח להיות גם. אז אני מחייכת חיוך נחמד אבל קריר, מזמינה אותה להיכנס לחדר, אנחנו יושבות.
אני מתרצת שאני צריכה לשירותים. מתה שהזמן יעבור.
אורי:
זה מביך. שתינו נחמדות, אבל זרות אחת לשנייה. אני אומרת שאני אורי והיא אומרת שהיא מאיה ושתינו לומדות באותו שכבה גרות באותו שכונה ולא מכירות. כמה בדיחות על זה שחבל שלא הכרנו, כי אנחנו ממש דומות.
היא בשירותים. אני מתפללת שתיקח את הזמן…
הטלפון של מאיה מצלצל. "מאיה!" אני קוראת לה. "הטלפון שלך!"
"את יכולה לענות ולהגיד שאני אחזור אל מי שזה עוד מעט?" היא צועקת מהשירותים.
אני עונה לטלפון בקול רובוטי שמאיה תחזור אליו עוד מעט. אני מנתקת, ופתאום העולם עוצר לידי כשאני רואה על מה הטלפון שלה היה פתוח. הפורום שאני בו. והחשבון שלה הוא אנונימית. הילדה שאיתה התכתבתי, שפכתי את ליבי, דיברנו בשעות הקטנות של הלילה ונהפכנו לחברות- כמעט אחיות- היא מאיה, ילדה מהשכבה שלי, שבמקרה אני יושבת בבית שלה.
מה לעזאזל?
מאיה:
אני חוזרת, והיא המומה. בוהה בטלפון.
אני מתפרצת. "זה הטלפון שלי! מה את חושבת שאת עושה אתו??"
היא מסתכלת עליי בעיניים פעורות, כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. "מאיה- אני ניתקתי וזה נפתח על הפורום…"
"למה את מסתכלת אז?" צעקתי. "עזבי, אני לא מבינה למה אנחנו עושות את זה בכלל. אולי נדבר בבית ספר ונסיים את המטלה הזאת, לי כבר אין כוח."
"לא, מאיה, תקשיבי. אני הייתי סוגרת את הטלפון מיד אבל פשוט ראיתי משהו-" אורי ניסתה להסביר.
"ברור שראית דברים! זה דברים פרטיים! רק- " הסתכלתי לה בעיניים. "אל תגידי לאף אחד, אוקיי? לא דחוף לי שכולם יראו מה אני חושבת ומה קורה לי-"
"מאיה! תני לי לדבר!" אורי צעקה. "תקלטי מה אני מנסה לומר לך! את הילדה שהתכתבתי איתה כל הזמן הזה! אני חשבון פרטי 3 ואת אנונימית! בגלל זה הייתי בהלם! נראה לך סתם הייתי מסתכלת?"
הייתי המומה. התכתבתי כל הזמן הזה עם הילדה הזאת ובקושי זכרתי שהיא באמת ילדה אמיתית כמוני. הסיכוי בשבילי לפגוש אותה היה כל כך אפסי שלא חשבתי על זה בכלל. ופתאום, הילדה מהפורום גרה כמה רחובות לידי.
אחרי זה אורי נשארה אצלי עד מאוחר בלילה. דיברנו כל הזמן הזה על הכל. היה ברור שעכשיו שהכרנו אנחנו לא חוזרות לרגיל. באמת שמחתי שהכרתי אותה כבן אדם ולא רק כדמות בפורום, והמשכנו להיות שם אחת בשביל השנייה, ונהיינו הרבה יותר מחברות הכי טובות- כמעט אחיות.
אורי:
אני בהלם מכל הסיטואציה הזאת. איך מצאתי במאיה חברת נפש ויותר. והכל התחיל מהודעה רנדומלית בפורום מוזר.
אני ומאיה מדברות כל יום. אף אחד לא מבין איך נהיינו פתאום חברות טובות, אבל הם לא יודעים שזה יורד הרבה יותר עמוק מזה. המשימה שלנו זה להתחיל יוזמה, ואני ומאיה רצינו לעשות משהו מיוחד.
החלטנו לפתוח פורום. פורום בשם אנונימיות. בו כל נערה תוכל לכתוב מה עובר עליה, וכל אחת תוכל לענות. אולי יצמחו עוד חברויות, אולי בנות ימצאו בפורום הזה מקום. מקום לשתף ולהכיל. הכל באנונימיות, בלי מחויבויות, פשוט לדבר.
אולי זה יצליח, אולי אנחנו סתם חיות בסרט- מה שכן- ננסה.
