הי יומני היקר,
זאת שוב אני, עדי.
לפני שעה חזרתי מבית הספר בוכה. הילדות בכיתה אמרו שאני גנבתי כסף מכמה תיקים של כמה בנות. כמובן שזה לא נכון.
זה התחיל היום אחרי ההפסקה הראשונה. נכנסנו לכיתה וחברה שלי נועה אמרה בקול: "מי שרוצה, אני מוכרת חמצוצים". היו כמה בנות שהיה להן כסף בתיק, אז הן ישר רצו להביא אותו. אבל כשאחת הבנות פתחה את התיק, היא חיפשה את הכסף ולא מצאה אותו. הדבר קרה לעוד כמה בנות מהכיתה שלי, ואז בת אחת אמרה שיכול להיות שמישהי לקחה לכולן את הכסף מהתיקים. הבנות שלקחו להן את הכסף הלכו לספר למנהלת על אובדן הכסף. המנהלת הגיעה לכיתה, השתיקה אותנו ואמרה: "שמעתי מה קרה עם הכסף של כמה בנות מהכיתה פה. אני מקווה שאף אחת מפה לא גנבה. אם מישהי מכאן בטעות כן גנבה, כדאי לה לבוא להגיד לי וכך העונש יהיה פחות חמור ממה שהוא אמור להיות".
המנהלת יצאה מהכיתה ופתאום כל הכיתה הסתכלה עלי. שאלתי אותן למה הן מסתכלות עלי והן ענו לי – "את נכנסת לכיתה באמצע ההפסקה לשתות. אולי את גנבת את הכסף"? "אני לא גנבתי. באמת". עניתי להן. אבל הן לא האמינו לי. בהמשך היום, פתאום, אחת הבנות, ה"מקובלת" של הכיתה וגם אחת הבנות שנעלם להן הכסף אמרה בקול: "עושים חרם על עדי! אם מישהי מדברת אתה יעשו גם עליה חרם"! כל הבנות מפחדות ממנה אז הן לא דיברו איתי.
בסוף היום חזרתי הביתה בוכה. רצתי לחדר שלי. אמא ראתה אותי ושאלה אותי: "עדי מה קרה"? אני לא עניתי לה. היא נכנסה לחדר שלי, התיישבה על המיטה ושאלה אותי: "עדי, חמודה שלי, מה קרה? למה את בוכה"? סיפרתי לה מה קרה היום בבית הספר ועל הבנות שמאשימות אותי בגנבה. סיפרתי על החרם. אמא קצת הרגיעה אותי ואז אמרה שהיא הולכת עכשיו להתקשר למורה שלי לספר לה על כך ויצאה מהחדר. אני מפחדת שיציקו לי מחר וידברו אלי לא יפה.
טוב, יומני היקר, אמא קוראת לי. אני צריכה לסגור. אני מקווה שיהיה מחר בסדר.
ביוש!
