אני רוצה לכתוב באותו האופן שבו אני חושבת. באובססיביות, כפייתיות, ואם אעז להגיד,
אפילו בתשוקה.
הייתי כותבת עד כדי דחיפה עצמית אל תוך התמוטטויות עצבים ואל תוך הלילות הכי נוצצים והזריחות הכי מעייפות.
הייתי כותבת עד שהאצבעותי היו מדממות, הייתי כותבת עד ההפכותי לאדם עירום וריק מתוכן השוכב חשוף וללא מסכות.
ללא תחמושת זולה וחלש.
מקולל וחסר עזרה.
הייתי כותבת כמה שאני יכולה לפני שדמי החפוז יפרוץ את דרכו החוצה, ממהר לצאת מתוך עורי הדק.
הייתי כותבת עד כדי עייפות וחוסר תקווה, עד שאאלץ להתפלל לאלוהים שיפסיק את האבסורד הזה.
אני רוצה לכתוב את כל חיי במחברת, ולשרוף את הכל עד הסוף המאובק.
אני רוצה שהעבר שלי יעלה בלהבות והרגשות שלי יתערבבו עם העשן השחור-אפרפר.
אני מדמיינת את המילים שלי, מגיעות לסוף העולם ומהדהדות אליי בחזרה.
ישתקפו על הלחיים שלי עד שהלהבות ישרפו את העור שלי לצדן.
להרגיש את הכאב ולשחרר אותו.
אני רוצה את אותה התחושה שיש לאוקיינוס כאשר הוא שולח את הגלים שלו לשכב על החול ואז אני תוהה אם הוא מתגעגע אליהם לפעמים, לגלים האלה.
והאם הגלים מתגעגעים לסערה כאשר היו חלק ממשהו גדול יותר?
מעולם לא מצאתי תשובה אבל הלוואי שיכולתי לכתוב כמה שאני חושבת. או שאולי אני לא.
אולי אני לא רוצה שהאצבעות שלי ידממו והעור שלי ישרף, אולי אני לא רוצה שהאדמה תיפתח והלהבות ישרפו את מפעל חיי, אולי אני לא רוצה לראות את הרגשות שלי מתערבבים לעשן שחור וסמיך או שהם ישתקפו על לחיי.
ואולי האוקיינוס לעולם לא יתגעגע לגלים והגלים אף פעם לא יתגעגעו לסערה אבל הסערה תגיע בלי שום קשר.
ואולי אני לא רוצה לכתוב כמו שאני חושבת כי אז המחברת שלי תהיה מלאה בך.
