אנעים זמירות / ורד סמט

יום הכיפורים יהיה רק בעוד 3 חודשים, אבל אני כבר דאגתי לכך שבתפילת יום הכיפורים אני אהיה זה שיגיד את "אנעים זמירות". כל הילדים של אור עציון תמיד הסכימו שזה התפקיד הכי שווה. אתה עומד על הבמה, לבוש בטלית ובגדי לבן, כולם בשקט. אבל החלק הטוב ביותר, הוא הברכה מהרב דרוקמן בסיום ההתחזנות. האור בעיניים והיד החמה. כל המאמץ שווה את הרגע הזה. ומה לא עשיתי בשביל לקבל את התפקיד. שיחדתי, איימתי, הבטחתי, עד שקיבלתי את התפקיד הנחשק. בינתיים, בשביל להיות בטוח שאני אתחזן כמו שצריך, אני חוזר על "אנעים זמירות" 3 פעמים ביום לפחות. אני כבר לא יכול לחכות!

היום הגדול הגיע. אני יושב בבית הכנסת ומריץ בראשי את השיר עוד פעם ועוד פעם. בסעודה המפסקת לא הצלחתי להכניס לפה כלום מרוב לחץ. אני לא מצליח בכלל להתרכז בתפילה. אני רק מסתכל על הטלית של אבא ומחכה שאלבש אותה כבר ואעלה לבימה. תפילת יום הכיפורים מעולם לא הרגישה לי ארוכה כל כך. עוד 40 עמודים עד "אנעים זמירות". 28, 15, 3. הרגע הגיע סוף סוף. אני לא מאמין! אני לובש את הטלית, עולה לבימה, בא לפתוח את הפה כדי לשיר ופתאום אני שומע את קולו הצרוד של הרב דרוקמן אומר "כולם, נשיר ביחד!". קפאתי במקומי. הרב לא ידע שאני זה שאמור להגיד את "אנעים זמירות". ירדתי מהבימה ממרר בבכי בזמן שכל שאר המתפללים רוקדים ושרים בהתלהבות כאיש אחד. פתאום הרב שם לב אליי ושאל אותי מה קרה. בקול משתנק הסברתי לו את כל מה שקרה. לאחר שהקשיב לי השתיק את כל המתפללים שכבר עוד רגע סיימו לשיר, ביקש ממני סליחה בפני כל יושבי בית הכנסת ואמר שעכשיו נתחיל מהתחלה, אני אתחיל והם יחזרו אחרי. עליתי לבימה ושרתי את "אנעים זמירות" בהתרגשות ושמחה. לאחר ההתחזנות הרב ניגש אליי במאור פנים, בירך אותי והתנצל עמוקות עוד פעם. יצאתי מבית הכנסת והתחלתי לפזם… אנעים זמירות בשירים אערוג…

בהשראת סיפור שסופר על הרב דרוקמן זצ"ל