הולכת ברחוב, למטה מעוך בדל סיגריה מכיל בתוכו את הדמעות שלא נפלו.
נייר קרוע שנשאר ממודעות אבל פזורות, של אנשים שלא חזרו.
בצד בפינה החלומות שנגנזו, למטה בסדקים הלבבות שנשברו.
הולכת ברחוב, יש אנשים שלא חזרו, יש כאלה שעוד יחזרו, ויש כאלה שעדיין עצרו.
פיסת חיים נושבת עם הרוח הקלילה, וצחוק של ילדים נישא מעבר לפינה
פרח קטן צומח בעקשנות בתוך ים קוצים דוקרים, דווקא עדינות במקומות הכי כואבים.
יש אנשים כאלה, גיבורים יותר כאלה, חזקים יותר כאלה,
אמיצים יותר כאלה
יש אנשים כאלה.
ועכשיו האנשים האלה, כבר לא יהיו כאלה. כי הרוח נשבה
והיא נשבה חזק, הם נלכדו בטפריה ולא יחזרו, לעולם.
כשהטיפות יורדות אז השמיים בוכים, גם למעלה עצובים, גם למעלה נחרדים, והטיפות יורדות מחליפות את הדמעות שמאסו כבר מלרדת.
איך זה שאנחנו ממשיכים בחיים? כשכל האנשים האלה כבר שם עם המתים?
כי זה לא שנראה אותם חוזרים, וזה לא שהם לא חסרים, איך שאחרי החיים עדיין חיים? הפרחים עדיין צומחים, ילדים עדיין צוחקים, תינוקות עדיין גדלים.
הלבבות עדיין בוכים, עמוק בפנים הרבה יותר שבורים, עמוק בפנים אנחנו מתים וגם חיים, המתים הם קצת חיים והחיים הם קצת מתים.
דמעות מהשמיים שמנקות עכשיו, את שביל החלומות שנדרסו מזמן
את העקבות שלא ישאירו עוד סימן
הכל נמחק הכל נשאר, בזכותם נשאר,
בזכותם שום דבר לא לגמרי נמחק, שום דבר לא לגמרי נשבר,
אף אחד לא לגמרי אבד,
בזכותם.
2 Responses
זה אחד הדברים היותר מרגשים ואמיתיים שיצא לי לקרוא 🙂
מוכשרת!
פשוט וואו. תודה רבה על המתנה שלך, שום דבר לא מצליח לרגש אותי כמו זה, את פלא והכתיבה שלך פלא, מעריצה אותך ואת הכתיבה שלך!
תודה רבה שהעלת את זה! מעריכה אותך ממש!