אתם אינכם יודעים את שמי.
אתם אינכם מכירים אותי.
אולי ראיתם תמונה שלי או שמעתם שהזכירו אותי בטלוויזיה.
אבל אני אחת מתוך מאות. אני לא מיוחדת.
אז רגע לפני שאתם ממשיכים בחייכם אני מבקשת מכם להקדיש כמה דקות לקריאה.
כי החיים שלכם ימשיכו אחרי שתסיימו לקרוא את הסיפור שלי אבל חיי מסתיימים בסוף הסיפור הזה.
תעצמו את העיניים ותדמיינו דמות של בחורה צעירה בעלת שיער בהיר עם חיוך רחב ורגליים שכל הזמן בתזוזה, נערה אנרגטית כזאת שישר שמים לב אליה.
זו הייתי אני. אהבתי לצחוק, אהבתי לטייל, אהבתי לבלות, אבל יותר מכל אהבתי לרקוד. איני אוכל להסביר במילים את התחושה שלי כשאני רוקדת אבל אני אנסה, זה כאילו אני מרחפת. אני מתנתקת מהכל. מהצרות, מהכאב, מהמחשבות.
אני עוצמת עיניים ונותנת לרגליים שלי להדריך אותי. לגוף שלי לזוז ,ולנשמה שלי לפרוח. המוזיקה זורמת בוורידים שלי, כמו סם ממכר שלא רוצה שאפסיק. לרקוד גורם לי להתבטא בדרך הכי טובה ולהראות את הצד הכי יפה שלי.
תמיד היתה לי משיכה למסיבות. הייתי בכמה מסיבות חוף אבל אף פעם לא משהו גדול מדי..
אהבתי את האווירה, אהבתי את האנשים, אהבתי את ההווי, אבל יותר מכל אהבתי את רחבת הריקודים. תמיד הייתי באמצע בכל מסיבה. פשוט אהבתי את זה,
ולכן כשחברה שלי שקורצה מאותו החומר סיפרה לי על המסיבה ברעים הבעתי התעניינות רבה "זו תהיה המסיבה הכי מטורפת שהיתה בישראל. יהיו אלפים"
זו לא היתה שאלה. התכוונו ללכת.
הגענו בשישי למסיבה. יצאנו שבעה חברה אני, חברתי, שכן שלי וחברה שלו שהביאה גם חבר ועוד זוג מהסביבה שהצטרף אלינו.
מה שראינו שם היה מטורף. מלא אנשים, בבגדים שונים בשלל צבעים, כל אחד והייחודיות שלו. אוהלים וערסלים היו זרוקים בשורה. והיו קבוצות רבות של אנשים שרצו וצחקו, כמה ששכבו על הרצפה עם חיוכים. רובם היו מחוקים, חסרי דאגות. מהר מאוד השתלבנו באווירה. ואני ישר פניתי לרחבת הריקודים. רקדתי עד שרגליי כאבו, עד שגופי נחלש, רקדתי עד הבוקר,
רקדתי עד שהדי ג'י צעק " צבע אדום" ואז כולנו נפלנו לתוך סרט אימה.
רוב האנשים הפסיקו לרקוד והחליפו מבטים זה עם זה. אבל אני? אני המשכתי לרקוד נאחזתי בשיר האחרון לא רציתי לשחרר כי כשהמוזיקה נעצרה חזרתי לקרקע וגם הרגשות שלי חזרו- הפחד השתלט. " כולם לשכב על הרצפה ולחפש מחסה, המסיבה נגמרה" האכזבה מכך שהמסיבה נגמרה היתה יותר מורגשת לי מהאזעקות. האנשים התחילו ללכת וחלקם לרוץ לעבר המכוניות. אני נשארתי במקומי ואז מישהו תפס בזרועי זה היה השכן שלי "בואי הולכים" הלכתי איתו לעבר שאר האנשים שאיתם באתי. ניסינו לצאת מהיציאה לעבר המכוניות אבל היה עומס של אנשים שלא היתה אפשרות להגיע למכונית.
נשארנו לשבת מתחת לעץ ולחכות שירגע קצת..ראינו את השבילים של העשן בשמיים מהטילים. השמיים נצבעו בהמון שבילים כאלו זה היה מפחיד ויפה באותו זמן.
שלחתי להוריי הודעה-
" יש אזעקות אנחנו מחכים שירגע, מה איתכם?".
ההורים שלי הגיבו מהר.
אמא רשמה " שמרי על עצמך תשתדלי לחזור מהר, דואגת".
אבא רשם: " יש אזעקות רבות בדרום. תכתבי לנו כל כמה זמן מה איתך". ישבנו כך כמה זמן בשקט בלי לומר מילה עד שחברתי שברה את השקט: " אני לא יכולה לשבתי יותר בואו נתקדם ברגל ונבקש טרמפ מהאנשים שיסעו בכביש". שאר הקבוצה ענו בשלילה: " לא מפחיד מדי", " שירגע ואז נלך".
הוויכוח התגבר והם התחילו להרים את הקול זה על זה, " אני לא נשארת פה" חברתי צעקה "תפסיקי לחשוב רק על עצמך" ענה לה בתגובה אחד הבחורים, ואז .."בום" "בום" "בום".. שלושה בומים הדהדו בשטח וגרמו להם להשתתק. " מה זה היה?" שאלה הבחורה שהיתה איתנו ואז מישהו צעק מרחוק "יריות, יש חדירת מחבלים". אחרי שהוא סיים לדבר כולם התחילו לצעוק ולהלחץ ולהתקשר להורים או למשטרה. עכשיו כולנו הסכמנו שאי אפשר פשוט להשאר שם אז התחלנו ללכת בשטח הפתוח הסתכלתי על חברתי שהיתה אלופה בלהחביא את הרגשות שלה אבל עכשיו קמתי דאגה צצו בפניה או שאולי היה זה הפחד.
" יש חדירת מחבלים, אנחנו יוצאים ברגל" רשמתי להורי ואז "בום בום בום" הרעש של היריות גרמו לי לזרוק את הטלפון. "אהההה" אחת מהבחורות צרחה והצביעה לכייון שמאחורי הסתובבתי והבנתי למה היא צועקת מלא אנשים רצים וצורחים לכיוונינו ובתוך ההמולה יש מספר לא קטן של אנשים עם רובים שמרססים לכל עבר, המחבלים היו ממש מאחורינו לא חשבנו יותר מדי ועשינו את הדבר הראשון שעלה לראשנו. ברחנו על נפשנו. תפסתי את היד של חברתי ורצנו, בתאום כל כך הצטערתי שרקדתי כל כך הרבה הייתי תשושה ורגליי כאבו אבל ידעתי מה יקרה אם אעצור אז המשכתי לרוץ, רצנו בלי להפסיק, רצנו בסיבובים, רצנו ונפלנו וקמנו ונפלנו שוב אבל לא עצרנו לרגע.
הצעקות בערבית. הכדורים שטסו לידנו, האנשים שנפצעו מאותם כדורים שמתחננים לעזרה לא מסוגלים להמשיך לרוץ. לא הסתכלתי על הרצפה..לא יכולתי להביט באנשים שרקדו איתי ברחבה ועכשיו עיניהם ריקות מכל אור שוכבים זה לצד זה בשקט. שקטים כמו המוות.
הסתכלתי אל חברתי החלפנו מבט. מבט אחרון כי רגע אחרי זה כאב חד עבר לאורך גבי ואז הכל נהיה חשוך חברתי ניסתה לגרור אותי איתה אבל ידעתי שרק אחת מאיתנו יכולה להמשיך לרוץ " לכי" לחשתי לה והרגשתי איך הידיים שלה עוזבות אותי. נפלתי על הרצפה אבל לא הרגשתי את זה. לא ראיתי כלום.
אני לא יודעת מה קרה מאז.
אני לא יודעת באמת מה קרה לי.
אני רק יודעת שפתאום כל הכאב של נעלם.
אני לא יודעת מה עלה בגורל חברתי, אבל אני מקוווה שהיא הגיעה הביתה. אני רוצה להאמין שלפחות אחת מאיתנו ניצלה.
אני לא יודעת מה עובר על ההורים שלי. עצוב לי שכואב להם אני לא רציתי לעזוב אבל זה קרה.
באתי לחגוג
ומצאתי את מותי
ולכם,
עברנו משהו נורא
ביום אחד הרבה אנשים לא חזרו לבתיהם. ביום אחד איבדנו הרבה חלקים מאיתנו.
אבל אני לא עצובה,
אני שמחה,
אני שמחה שנפלתי על האדמה של הארץ שלי. אני שמחה שחגגתי ביום האחרון של חיי.
אני שמחה שעשיתי את מה שאני אוהבת רגע לפני שהגעתי למעלה.
אבל השמחה שלי ושל כל האנשים שנרצחו באותו יום לא הסתיימה על האדמה הזו, לא.
אנחנו שם למעלה מעל לעננים אנחנו כולנו עושים אתה מה שאנחנו הכי אוהבים
אנחנו רוקדים.
תדמיינו בחורה צעירה עם חיוך רחב ורגליים שכל הזמן בתזוזה בחורה שמצאה את מותה אבל הנשמה שלה פורחת.
אולי הגוף שלי מת באותו יום נורא. אבל הנשמה שלי תרקוד לנצח.
