אני בחלל קטן,
סגור ביני לבין עצמי,
מסתתר בודד בחדר השחור.
אני לא ממש מובן,
לא לאיש וגם לא לי,
ומחשבותיי, רק מחפשות הן דרור.
אני נוסע, לא נוגע,
אני לא זז וגם לא נח,
מחפש איזון בין אפילה לאור.
אני צוחק וגם דומע,
כל ההיגיון ברח,
מי יודע אם דבר מזה אזכור.
אולי אני עוד ער, ואולי סוף סוף נרדם.
אולי כמעט ישן, ואולי עוד רגע קם.
אני רק בנאדם.
אני רק בנאדם.
והמוח רק מלא במחשבות ותהיות.
על עצב ושמחה, על צחוק ובכיות.
מה אמת מה אשליות?
מה אמת מה אשליות?
עיניי נעצמות מאליהן,
אך אין בפעולה זו שום תועלת.
לא נותרו בי כבר כוחות להתגונן,
מסערת המחשבות המשתוללת.
החדר מבולגן, אבל,
הוא לא ממש שלי,
אז מה משנה, מה זה קשור?
כמה זמן אני כבר כאן?
היכן הניסיון שלי?
גם הוא עזב, השאיר אותי בפה פעור.
אני מבין אך לא יודע,
אני נמצא אך לא נוכח,
והפחדים קפצו לרגע לביקור.
אני קורא ואז קורע,
הלב נסגר ואז נפתח,
והנה נגמר עוד פרק בסיפור.
אולי אני עוד ער, ואולי סוף סוף נרדם.
האם כבר מאוחר, או שמא עוד מוקדם?
אני רק בנאדם.
אני רק בנאדם.
והראש, הוא רק מלא במחשבות ותהיות.
על זעם ושלווה, על פתרונות ובעיות.
מה אמת מה אשליות?
מה אמת מה אשליות?
אנשים תמיד אמרו לי תחפש,
אך לא תמיד ברור לי גם היכן.
ים המחשבות עוד בראשי גועש,
ואני תוהה איך ממשיכים מכאן.
לעיתים אני פשוט עומד בלי נוע,
לפעמים אני בורח בפראות.
אך גם בין ההכחשה לתעתוע,
תמיד אפשר להתחבר למציאות.
החדר כך פתאום,
מתמלא בחום נעים,
וצבעים שמחליפים את השחור.
אני קופא על המקום,
לא מוצא את המילים,
רק תוהה כיצד נדלק פתאום האור.
אולי אני עוד ער, ואולי סוף סוף נרדם.
אולי בהכרה, ואולי שכלי נדם.
אני רק בנאדם.
אני רק בנאדם.
והלב, הוא רק מלא בתחושות ורגשות.
של אהבה ושל שנאה, של גאווה ושל בושות.
מה אמת מה אשליות?
מה אמת מה אשליות?
