אף פעם לא הפסקתי לחשוב על היום הזה, על היום שאף פעם לא אשכח.
היום הזה שהכאיב לי, ואת כל גופי מעך.
היום הזה שלא הפסקתי לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה מגיע,
אולי היה לי מקור נחת שאותי היה מרגיע.
אולי הייתי ממשיכה בחיי כרגיל,
אם לא היה מגיע אותו יום חסר כל גיל.
אולי הייתי יוצאת החוצה ומכירה אנשים חדשים,
אולי אנשים היו תופסים ממני כבן אדם מרשים.
אולי היה לי בית, משפחה.
אולי היה לי קצת שקט ומנוחה.
אבל לא.
חשבתי שהכל בפח האשפה.
חשבתי שהכל אבוד, שאין למה לנסות להתחיל מחדש.
הכאב שבי כל כך געש.
ככה חשבתי עד היום.
חשבתי שאין לי ברירה אלא לתת לכאב שבי לנצח. לתת לו לצרוח.
אבל לא! היום החלטתי לברוח.
לברוח מהעצב ומהחולשה ולחזור אל עצמי בחזרה.
היום הבנתי, שאת החיים אני לא אעצור.
מהיום אני אכניס אלי רק אור.
הפסקתי לחשוב על אותו יום נורא,
החלטתי להשאיר אותו לבד במגירה.
כשארצה להזכר באותו היום, אפתח את המגירה.
אבל רק קצת. ארשה לעצמי להיזכר באותו כאב נורא
שהיום הוא כבר מועט, לחוות אותו רק עוד קצת,
אתייחס אל אותו כאב כמנצחת,
כאחת שלא נתנה לו את הנחת לקחת.
אתן לכל רגע לצוף ולהגיע,
ואדע בכל ליבי שמגיע לי גביע.
מיד אחרי זה אסגור את המגירה היטב.
שלא ארשה לעצמי יותר מדי להתרטב.
מהיום אני לא רוצה לראות את עצמי נשברת,
מהיום אני מתגברת!
כי לא מגיע לי לסבול,
לי מגיע לפרוק את העול.
לי מגיע לחיות. לאהוב. לנשום ולחוות חוויות.
החלטתי שאת החיים אני לא אעצור,
החלטתי להשאיר את אותו יום מאחור.
