בְּכָל יוֹם יֵשׁ לִי כַּמָּה הִזְדַּמְּנוּיוֹת,
לְהוֹדוֹת, לְהִתְחַנֵּן וּלְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹת.
אָז לָמָּה אֲנִי לִפְעָמִים מְפַסְפֵס אוֹתָם?
לָמָּה אֲנִי לֹא מַגִּיעַ, אוֹ מְדַבֵּר עִם חֲבֵרִים בִּמְקוֹמָם?
לָמָּה יֵשׁ לִי חֹסֶר הַעֲרָכָה,
לַזְּכוּת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה?
אוּלַי כִּי אַתָּה נִסְתָּר וַאֲנִי מַרְגִּישׁ עִוֵּר?
אוּלַי כִּי בַּבֹּקֶר אֲנִי בְּקֹשִׁי עֵר?
חַיָּב אֲנִי לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה,
לְהָבִין שֶׁאַחֲרֵי כָּל זֶה יֵשׁ עוֹלָם הַבָּא,
וּלְהַתְחִיל לְנַצֵּל אֶת הַזְּכוּת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה.
לְהִתְכּוֹנֵן אֲלֵיהֶם, וּבַבֹּקֶר לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין וְטַלִּית,
לְמַתָּנוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת שַׁחֲרִית מִנְחָה וְעַרְבִית.
כָּךְ קָרָאתָ לָהֶם בִּשְׁמָם,
וּבְפַשְׁטוּת: הֵם הַזְּכוּת לְדַבֵּר עִם בּוֹרֵא עוֹלָם.
