בֵּין הַשּׁוּרוֹת / אוריה אלרן

לֹא זֶה כֵּן
וְכֵּן זֶה לֹא
אֲנִי בְּשֶׁלִּי
וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ

כָּתוּב פֹּה לִנְחוֹת
קָרָאתִי לָעוּף
הוּא אוֹמֵר נְשָׁמָה
אֲנִי חוֹשֵׁב גּוּף

הִתְכַּוֵּן לוֹמַר נַמְשִׁיךְ
חָשַׁבְתִּי נַעֲזֹב
הוּא רָצָה לוֹמַר מָחוּל
אֲנִי קִבַּלְתִּי עוֹד חוֹב

שְׁנֵינוּ רוֹצִים
אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר
גַּב אֶל גַּב, מְתֻסְכָּלִים
אַף אֶחָד לֹא מְאֻשָּׁר

מְצִיאוּת מְבֻלְבֶּלֶת
הַמִּלִּים מַגְבִּילוֹת
צָרִיךְ לְהַתְחִיל
לִקְרֹא בֵּין הַשּׁוּרוֹת

כִּי חִבּוּק זֶה חִבּוּק
בְּכָל מָקוֹם
וְחִיּוּךְ זֶה שִׂמְחָה
אוֹ בְּרָכָה לְשָׁלוֹם

וְגַם אִם בְּאֹזֶן שׁוֹמְעִים אַחֶרֶת,
שָׂם זֶה מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד.
כִּי שָׁפוֹת יֵשׁ הַרְבֵּה
אֲבָל לֵב רַק אֶחָד.