הייתי שם. ראיתי הכול. את כל היופי שנגנז. את כל האנשים השרועים על הרצפה – אלה שרק לפני רגע רקדו. ובמקום להיות איתם, הייתי בידיים של שניים מבני הבליעל. שניים מאותם רוצחים בדם קר. אלה שלקחו ממני את החברים שלי – את שרה, נעמי וערן. הם גנבו משרה את התכשיטים שתמיד ענדה, לא משנה מה. מנעמי – את הנעליים הכי יפות שלה, אלה ששמרה רק לאירועים מיוחדים. ומערן – את המצלמה שכל כך אהב ושמר עליה בקנאות, המצלמה שבה צילם את הרגעים הכי יפים. אבל הם לא לקחו רק חפצים. הם לקחו ממני הכול. את השמחה. את העצב. את הכעס. את החברים שלי. את הגוף שלי. לא נשאר ממני כלום. רק מחשבות חודרות, כואבות. רק רצון אחד שהשאירו אצלי – הרצון למות.
הם התחילו לצעוק, לבעוט, להרביץ. נזכרתי בסיפורים של סבתא על השואה, על מה שעברה שם. באותם רגעים הייתי בגיהינום. הרגשתי על בשרי את מה שסבתא הרגישה אז. הצרחות שצרחתי וששמעתי מסביב יהדהדו בראשי עוד זמן רב. הם לקחו אותי משם. מהמקום שבו, עד לפני כמה שעות, עוד נשמעו צחוק ומוזיקה. המקום שהיה פעם מלא חיים. כיסו לי את העיניים בפיסת בד. ככל שנאבקתי, הם משכו חזק יותר. ככל שצעקתי, הם הכאיבו לי יותר. ובסוף שתקתי. הבנתי שזה לא יחזיר לי את החיים שאבדו. רציתי להיות חזקה, אבל לא נשארו בי כוחות. עשיתי כרצונם. הלכתי לאן שלקחו אותי. עשיתי את מה שאמרו לי.
אבל אז, מתוך החשכה שבלעה אותי, עלתה בי תמונה אחת. ערב שישי. שולחן ערוך. הנרות רועדים קלות בלהבה עדינה. וסבתא מניחה יד על הכתף שלי, כמו תמיד, ואומרת בקול השקט שלה: "את חזקה, ילדה שלי. לא משנה מה יקרה, תזכרי את זה." אז, כשהיא אמרה את זה, צחקתי וגלגלתי עיניים. אבל עכשיו? עכשיו זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי. אני לוחשת את המילים שלה לעצמי. נאחזת בהן. כי אם היא האמינה בי—אולי גם אני יכולה להאמין.
ואז הגענו. הם הורידו לי את כיסוי העיניים, והעולם התבהר—אבל לא כמו קודם. העיניים שלי מיד התמלאו דמעות. על החברים שאיבדתי. על המשפחה שאני אולי לא אפגוש שוב. על המקום שבו אני נמצאת עכשיו. ועל החיים—החיים שבגדו בי. הם הביאו לי חתיכת דג קטנה בצלחת מלוכלכת וכוס מים מטונפים. הכריחו אותי לאכול ולשתות. אז הקשבתי להם, כמו ילדה טובה. דקה אחרי, והרצפה הייתה מלאה בקיא. הריח היה נורא, יותר ממה שהיה קודם. לרוע מזלי, הם לא קיבלו את זה בעין יפה. הם התחילו להכות אותי.
עברו ימים. שבועות. לא ידעתי איזה יום היום, איזו שעה. כמו שהשעות חלפו, כך גם המחשבה שיעירו אותי ויגידו לי שזה היה רק סיוט—נמוגה לאט לאט. ואז הם העבירו אותי לבית של אחד מהם. אמרו לי לנקות—ניקיתי. אמרו לי לשטוף—שטפתי. אמרו לי לבשל—בישלתי. עשיתי כל מה שאמרו. כבר ידעתי מה קורה אם אני לא מקשיבה. הפצעים שהשאירו עליי הפכו לצלקות. אבל הפצעים האמיתיים? אלה שבלב? הם לא יחלימו. הם יהפכו לצלקות שילוו אותי לכל החיים. בכל לילה, אני נזכרת בדרך. בדרך שבה ראיתי את הרוע שיש בעולם. בדרך שבה גיליתי את הרשעות של החיים. הגופות. הדם. הצעקות. זה דבר שאי אפשר לשכוח.
אני עדיין שם. ואיתי עוד 59 חטופים. חלקם חיים. חלקם מתים. אבל דבר אחד משותף לכולנו.הרצון להיות בדרך הביתה.
