ביום בהיר, כמו אסיר, הנני יושב וכותב לי שיר.
אני סתם צוחק, פשוט דוחק, יושב מול הקיר ומצייר לי שיר.
פעם אחת, בכיכר עם נחת, ישבנו וצחקנו באמצעה של העיר.
הפצרת בי כי את ידייך ברצונך להתיר,
מתוך הזוגיות שאין בה כלל מהות.
שברת את לבי, באופן אגבי, והיה נראה כאילו אין בך שמץ של בזות.
התקשרתי גם חפרתי, ואת זמני היקר בזבזתי, מתוך כבוד, פחד וטיפת אדישות.
אמי ביקרה, ולא התלוצצה, שאני חייב לצאת למצוא עוד אישה.
"כמובן" אמרתי, ובליבי צחקתי ללא בושה.
קיבלתי את מצבי, זה היה אינטואיטיבי, נראה כאילו לחצתי על דוושה.
דוושת החיים, לגמרי לא אלים.
לדרך יש ריח של מרווה, אני צוחק, יותר כמו אורווה.
מלא ייסורים, מלא כישורים,
צלחתי בשלווה, וללא גאווה.
פגשתי אותה ביום אפל, מלא ערפל.
אני סתם צוחק, התחלתי להישחק,
הקמנו בית, יצאנו לשיט,
אך לא שחכתי שאני, כמה אופייני,
כבר מרגיש אסיר, ביום בהיר.
