הוא עומד בתחנה, צו ראשון ביד,
המון אנשים, רעש חד.
המספר רץ, קולות קוראים,
"קדימה, הבא בתור! לא מתעכבים!"
הוא יושב מול חיילת, מבט מחפש,
שאלות מהירות, הזמן מתכווץ.
"איך אתה בחברה? איך עם סמכות?"
הוא מנסה לענות, אבל נתקע.
ברקע צחוקים, דלתות נטרקות,
הוא קופא לרגע, הידיים רועדות.
"תשובה, חייל!" – היא נשמעת חדה,
אבל המילים בראש כמו סערה שקטה.
בסוף זה נגמר, עוד טופס ועוד בדיקה,
"הפרופיל שלך 21 – תודה."
הם קמים והולכים, הוא נשאר לשבת,
הוא נלחם, הוא ניסה
וכלום לא שינה
יש כעס ויש צער
ויותר מהכל
את הריק המוכר
אחרי שעוד פעם סגרו
על ששוב טרקו
והוא מביט על האידיוטים האחרים
שניגשים למבחנים
ומשקרים בטפסים
ומדברים שטויות במבחנים
ואז מעפילים
לשלבים הבאים
והוא יודע
שהוא יותר מתאים מהם
יותר חכם מהם
יותר נחוש מהם
יותר אמיתי מהם
אבל מה זה חשוב כשיש אבחון?
היא בדקה החל מהקיץ לפני
בכל עמותה ובכל אגודה
ביטחון, סייבר, טכנולוגיה, מחקר
היא למדה תוך כדי
היא השתפרה אחרי
כל כישלון
כל דחייה
פעם ראשונה פירטה מדי
פעם שנייה נחפזה מדי
פעם שלישית לא הייתה מהירה מספיק
ואחרי כל פעם
היא הרימה ראש
המשיכה לבדוק
לא הפסיקה לנסות
היא למדה מטעויות
היא תיקנה את השגיאות
היא בדקה לחוד כל עמותה ואגודה
ובכולם
היא פגשה מבטים אדישים,
שורות צפופות בטפסים מקומטים,
חיוך מתנצל של רכזת עייפה,
שאמרה לה שתחזור לקראת השנה הבאה.
אבל השנה הבאה כבר קרובה מדי,
והמערכת נזכרה בה רק ברגע האחרון.
"תוכנית שילוב," הם אומרים פתאום,
"נוכל למצוא לך מקום, אולי, אם תמתיני."
עוד שבועיים, עוד חודש,
עוד דרך ארוכה אל דלת שכבר נסגרה.
והיא שידעה מראש מה היא רוצה
שכבר מהקיץ של של השנה שלפני היא בודקת
שיודעת בדיוק למה היא מסוגלת
שנלחמה על כל שיחה
על כל ראיון
על בדיקה
שחקרה הרבה יותר מכל אחת אחרת
שלמדה והשתפרה והתאמצה והתגמשה
שוקלת
פשוט
לוותר
ויש גם את התיכוניסטית העליזה
שמנסה למצוא מדרשה שלה יותר מתאימה
והיא בדקה היכן שאחיותיה לומדות
והגיעה עם המלצות מעולות
וציונים מושלמים
ונדחתה בכל פעם
מטעמים מפוקפקים
השביעיסטית ראתה אותה
המלש״ב שמע אותה
ולהם היה ברור מה באמת הסיבה
הם ראו שהיא כמוהם
הם הרגישו את כאבה
והם חשבו להגיד לה
שיש לדחייה הסבר
שיש מסגרות שמתאימות במיוחד בשבילה
אבל בסוף החליטו שלא
כי במה עזר להם האבחון?
לאן קידמו אותם תוכניות השילוב?
